משנה ד: הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ וְעוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָרָהּ לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, דָּמָן מַתִּיר אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כַּשְּׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:
משנה ד: כפי שהתבאר, פיגול שעונשו כרת שייך רק בקרבן שיש דבר אחר המתיר אותו לאכילה או להקטרה, ומשנתנו מבארת בכל קרבן מהו הדבר המתירו: הָעוֹלָה, דָּמָהּ מַתִּיר בזריקתו על המזבח אֶת בְּשָׂרָהּ להקטרה לַמִּזְבֵּחַ, שאם לא נזרק הדם כדין אין מקטירים אותה על המזבח, וְמתיר את עוֹרָהּ בהנאה לַכֹּהֲנִים. עוֹלַת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר במיצויו על המזבח אֶת בְּשָׂרָהּ להקטרה לַמִּזְבֵּחַ. חַטַּאת הָעוֹף, דָּמָהּ מַתִּיר במיצויו על המזבח אֶת בְּשָרָהּ באכילה לַכֹּהֲנִים. פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים – פר של יום הכפורים, פר של כהן משיח שחטא, ופר העלם דבר של ציבור, וּשְעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – שעיר של יום הכפורים, ושעירים הבאים על חטא עבודה זרה של ציבור, דָּמָן מַתִּיר בזריקתו על המזבח אֶת אֵמוּרֵיהֶן לִקָּרֵב על גבי המזבח. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כיון שעיקר דין פיגול שיש בו כרת נאמר בפרשת קרבן שלמים, יש ללמוד מכך שכֹּל קרבן שֶׁאֵינוֹ קרב עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, כַּשְּׁלָמִים, אֵין חַיָּבִין עָלָיו כרת מִשּׁוּם פִּגּוּל, ולכן פרים ושעירים הנשרפים, שדמם ניתן על המזבח הפנימי, אין באכילתם כלל חיוב כרת של פיגול.
