משנה ה: קָדְשֵׁי נָכְרִים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ, פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב. דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, מִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל. אֲבָל כְּגוֹן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה:
משנה ה: נאמר בתורה (ויקרא כב יח) 'אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה', ומכפילות הלשון 'איש, איש' דרשו חכמים שבא הכתוב לרבות גויים, שגם הם יכולים להביא לבית המקדש נדרים ונדבות, ומשנתנו מבארת את דיני הקרבנות הללו. קָדְשֵׁי נָכְרִים – קרבנות של גויים, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, ולא נשום נוֹתָר, וְלא משום טָמֵא, כיון שנאמר לגבי קרבן טמא (ויקרא כב ב) 'דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה", ומכך שנאמר בפסוק זה 'קדשי בני ישראל', למדו חכמים שבקדשי גויים אין איסור טומאה, ודין נותר נלמד בגזירה שוה מדין טמא, ודין פיגול נלמד בגזירה שוה מנותר, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר [יש מפרשים שלמדו כן ממה שנאמר (ויקרא יז ה) 'לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם', ויש ללמוד מפסוק זה שרק בני ישראל צריכים להביא את קרבנותיהם אל פתח אהל מועד], דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי מְחַיֵּב בקרבנות גויים משום פיגול, נותר וטמא, ואוסר להקריבם בחוץ.
דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, והיינו דברים שאין היתרן תלוי בדבר אחר, כמו הקומץ והקטורת ושאר הדברים שהתבארו לעיל (מ"ג), חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם נוֹתָר, אם נשארו לאחר זמן אכילתם או הקטרתם, ומִשּׁוּם טָמֵא, חוּץ מִן הַדָּם, כיון שנאמר (ויקרא יז יא) 'כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר', ומלשון 'נתתיו לכם' למדו חכמים שדינו כחולין ולא כקדשים, ולכן האוכלו דם של קרבן שהתפגל, נותר או נטמא, אינו עובר באיסורים אלו, אלא באיסור אכילת דם בלבד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, דין זה, שאף דבר שאין חייבים בו משום פיגול חייבים בו משום טמא, הינו רק בְּדָבָר שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל, אֲבָל דבר שאין דרכו להאכל, כְּגוֹן הָעֵצִים, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כרת מִשּׁוּם טֻמְאָה, אם אכלם או הקריבם. אמנם חכמים חולקים וסוברים שאף בדבר שאין דרכו להאכל יש איסור טומאה, כיון שנאמר (ויקרא ז יט) 'וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף', ומלשון 'בכל טמא' יש לרבות גם דברים שאין דרכן להאכל, שהאוכלם או מקטירם חייב כרת.
