פרק לד א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵ֖א עַל־רוֹעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הִנָּבֵ֣א וְאָֽמַרְתָּ֩ אֲלֵיהֶ֨ם לָֽרֹעִ֜ים כֹּ֥ה אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה ה֤וֹי רֹעֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ רֹעִ֣ים אוֹתָ֔ם הֲל֣וֹא הַצֹּ֔אן יִרְע֖וּ הָֽרֹעִֽים׃
֍ ֍ ֍
פרק לד (א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.
(ב) בֶּן אָדָם, הִנָּבֵא עַל רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל העתידים להיות, וגם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים הנמצאים בזמנך, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, הוֹי – יש להצטער על אובדנם של רֹעֵי יִשְׂרָאֵל הקדמונים, אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם – שהיתה רעייתם לשם ישראל, וכמו דוד המלך שלא הנהיג את ישראל לטובת עצמו, אלא לטובת העם בלבד, והוא דומה למי שרועה את הצאן בחינם ללא קבלת שכר, אך עתה, הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ את הָרֹעִים, כלומר, אין הרועה רוצה בטובת הצאן, אלא בטובת עצמו, וכמו הרועה הנוטל מהצאן את החלב והגיזה, ולשם כך הוא רועה אותם, ונמצא שכשם שהוא רועה את הצאן ומטפל בהם, כך הצאן רועים את הרועה ומהנים אותו משלהם, וכך רועי ישראל באותו זמן היו עושים מעשיהם לטובת עצמם.
(ג) והרי אתם דומים לרועה צאן החפץ רק בטובת עצמו, אֶת הַחֵלֶב של הצאן תֹּאכֵלוּ, וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, ואף את הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ כדי לאכול את בשרה, הגם שהיא בריאה ותוכלו להנות מצמרה וחלבה, והיה ראוי לכם לכל הפחות לרעות גם אתם את הצאן ולהועיל להם, אך הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ, אלא רק הצאן ירעו אתכם ויועילו לכם.
