מסכת זו עוסקת בעוברים על איסור לא תעשה, המתחייבים מלקות בבית דין, וברוצחים בשגגה המחוייבים בגלות. המשניות הראשונות עוסקות באופנים שבהם עדים זוממים נענשים בעונש מלקות.
משנה
נאמר בתורה לגבי עדים שהעידו שקר, והתברר שקרם על ידי שבאו שני עדים אחרים והעידו שבאותו זמן שעליו הם מעידים, היו עמהם העדים במקום אחר, שממנו לא ניתן לראות את המעשה עליו העידו העדים שאירע, ועונשם המפורש בתורה הוא 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'. אמנם, יש אופנים שבהם לא ניתן לקיים עונש זה, ומשנתנו עוסקת באופנים אלו: כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִים, כלומר, באופן שבו לא ניתן לקיים בעדי השקר עונש של 'כאשר זמם', כיצד מענישים אותם, ומביאה המשנה דוגמא לאופן זה, עדים שאמרו מְעִידִים אָנוּ עַל אִישׁ פְּלוֹנִי, שהוא בן כהן ומוחזק ככהן כשר, שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, כלומר, בפנינו התגרשה אמו או חלצה קודם שנולד, והרי הוא 'חלל' הפסול לכהונה [בן גרושה הוא חלל מן התורה, ובן חלוצה הוא חלל מדרבנן], והתברר ששיקרו בעדותם, אֵין אוֹמְרִין יֵעָשֶׂה זֶה – העד בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה תַחְתָּיו, ואפילו אם העד עצמו הוא כהן, ששייך בו עונש זה, כיון שנאמר בתורה 'ועשיתם לו' כאשר זמם, ודרשו חכמים 'לו' ולא לזרעו, ואם נאמר שהוא חלל, הרי גם בניו יהיו חללים. ואם נאמר שרק הוא יהיה חלל ולא בניו, הרי אין זה 'כאשר זמם', כיון שהעד זמם לפסול את אותו אדם ואת זרעו, ואנו מענישים רק אותו, ולכן באופן זה אי אפשר לקיים עונש 'כאשר זמם', אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים מלקות חסר אחת, ובגמרא יבואר מהיכן נלמד דין זה.
דוגמא נוספת לדין זה: אמרו העדים, מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב גָּלוּת כיון שרצח אדם בשוגג, אֵין אוֹמְרִים יִגְלֶה זֶה העד תַּחְתָּיו, כיון שנאמר לגבי רוצח בשגגה (דברים יט ה) 'הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי', ודרשו חכמים שרק 'הוא', הרוצח עצמו, ינוס אל עיר המקלט, ולא זוממיו, אֶלָּא לוֹקֶה כל אחד מהעדים אַרְבָּעִים.
המשנה מביאה עתה אופן שבו אמנם מתחייבים העדים הזוממים בעונש 'כאשר זמם', אך מבארת כיצד משערים את ערך הממון אותו רצו להפסיד לאדם: אמרו העדים, מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, והתברר שעדותם אינה נכונה, ולא גירש אדם זה את אשתו כלל, ואף שבעדות זו רצו לחייבו לשלם לאשתו את דמי כתובתה, אי אפשר לחייבם לשלם לבעל את כל שווי הכתובה של אשתו, והטעם לכך, וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר יתכן שסוֹפוֹ לִתֶּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, שהרי אם באמת יגרש אותה לאחר זמן, יתחייב בכתובתה, נמצא שבעדותם לא יצרו חיוב ממוני חדש, אלא הקדימו לחייבו בחיוב שיתכן שיתחייב בו לאחר זמן, ולכן, אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ – בכמה כסף ניתן למכור שטר כתובה זו לאדם זר, ואותו אדם יקנה כתובה זו מספק, שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, יקבל את הכסף הכתוב בכתובתה, וְאִם מֵתָה היא בחיי בעלה, יִירָשֶׁנָּה בַעְלָהּ ולא יקבל כלום, ודרך בני אדם לשלם על שטר מעין זה, שספק אם יבוא לידי גביה, רק חלק מהסכום הכתוב בו, וסכום זה על העדים הזוממים לשלם לבעל, כיון שכך אומדים את הנזק שרצו לגרום לו בכך שהעידו שהוא חייב כבר עתה בדמי הכתובה.
גמרא
אָמַר עוּלָא, מִנַּיִין לְעֵדִים זוֹמְמִין שֶׁלּוֹקִין מִן הַתּוֹרָה, כפי שהתבאר במשנתנו, דִּכְתִיב בפרשת עדים זוממים (דברים כה א-ב) 'כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים, וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם, וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע', ולכאורה פסוק זה צריך ביאור, וכי מִשּׁוּם דְ'הִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע', לכן 'וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע', ומה השייכות בין הדברים, אֶלָּא, עֵדִים שֶּׁהִרְשִׁיעוּ אֶת הַצַּדִּיק על ידי שהעידו עליו עדות שקר, וְאָתוּ אַחֲרִינֵי – ובאו עדים אחרים והזימום, ועל ידי כך וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק דְּמֵעִיקָּרָא – הצדיקו את אותו בעל דין שבאמת היה צדיק מתחילה, והראשונים ניסו להרשיעו בעדות שקר, וְשַׁוִוינְהוּ לְהָנֵי רְשָׁעִים – ובעדות זו החשיבו את העדים הראשונים לרשעים, שהעידו עדות שקר, באופן זה אמרה התורה 'וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע', שהעדים הראשונים הם רשעים וחייבים מלקות.
מקשה הגמרא, לשם מה יש צורך בפסוק מיוחד המלמד דין זה, וְתֵיפּוּק לֵיהּ מִ'לֹּא תַעֲנֶה' – והרי יש לחייבם מלקות מחמת שעברו על איסור 'לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר'. מתרצת הגמרא, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ – כיון שאיסור זה הוא לָאו שֶּׁאֵין בּוֹ מַעֲשֵׂה, לפי שדיבור אינו נחשב מעשה לענין זה, וְכָל לָאו שֶּׁאֵין בּוֹ מַעֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, ולכן הוצרכה התורה ללמד בפסוק מיוחד לענין עדים זוממים, שלוקים הם על דיבורם. ומוסיף הרי"ף [ויש ספרים שגרסו כן גם בגמרא], וְכֵן לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין, כלומר, לאו שהעובר עליו יתכן שיענש במיתת בית דין, אף אם במקרה מסוים זה אינו נענש בעונש מיתה, מכל מקום אֵין לוֹקִין עָלָיו ואף לאו זה של 'לא תענה', יכול האדם לבוא על ידו לעונש מיתה, אם יעיד עדות שקר על אדם שהוא חייב מיתה, ויבואו עדים ויזימוהו, הרי מדין 'כאשר זמם' יתחייב הוא עצמו במיתה, ולכן אין לוקים על לאו זה, ורק מחמת שלימדה התורה בפסוק מיוחד בפרשת עדים זוממים, שנאמר 'והיה אם בן הכות הרשע', למדנו שיש באופן זה עונש מלקות, כמבואר במשנתנו.
