תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אַרְבָּעָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעֵדִים זוֹמְמִין, שאין מתקיים בהם עונש 'כאשר זמם', אם העידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, והוזמו, אֵין נַעֲשִׂין בֶּן גְּרוּשָׁה או בֶּן חֲלוּצָה, וְאם העידו על אדם שרצח בשוגג, והוזמו, אֵין גּוֹלִין לְעָרֵי מִקְלָט, וְאם העידו על אדם ששורו הרג את הנפש והתחייב כופר, והוזמו, אֵין מְשַׁלְּמִין אֶת הַכּוֹפֵר, וְאם העידו על אדם שהוא גנב וצריכים בית דין למוכרו לעבד עברי, והוזמו, אֵין נִמְכָּרִין בְּעֶבֶד עִבְרִי. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ, אַף אֵין מְשַׁלְּמִין (אֶת הַכּוֹפֵר) עַל פִּי עַצְמָן, כלומר, אם הוזמו בבית דין והתחייבו ממון, ועדיין לא הזפיקו לגבות מהם, והלכו לבית דין אחר והודו שם שהתחייבו בבית דין הראשון, אין מחייבים אותם לשלם על פי הודאתם, מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, סָבַר, תשלום 'כאשר זמם' קְנָס הוּא, וּקְנָס אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, אלא רק על פי עדות של שני עדים.
שנינו במשנה, 'מְעִידִים אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּירַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְכוּ' ולא נתן לה כתובתה, והלא בין היום בין למחר סופו ליתן לה כתובתה, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה'. מבררת הגמרא, כֵּיצַד שָׁמִין, רַב חִסְדָּא אָמַר, בְּבַעַל. רַב נָתַן בַּר אוֹשַׁעְיָה אָמַר, בְּאִשָּׁה. אָמַר רַב פָּפָּא, בְּאִשָּׁה וּבִכְּתוּבָתָהּ. וּפֵירֵשׁ גָּאוֹן את דברי האמוראים, כָּךְ מַרְאִין הַדְּבָרִים, רַב חִסְדָּא אָמַר בְּבַעַל, שאומדים הַיֶּשְׁנוֹ – האם הוא זָקֵן, שֶׁהוּא כְּמִנְהַג הָעוֹלָם קָרוֹב לַמִּיתָה יוֹתֵר מִן הַבַּחוּרִים, הַחוֹלֶה הוּא וקרוב למיתה, אוֹ בָּרִיא הוּא, הֲיֵשׁ לוֹ נְכָסִים רַבִּים, שֶׁקָּרוֹב בְּעֵינָיו [-קל בעיניו] לְגָרְשָׁהּ וְלָתֵת לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, הֲיֵשׁ בֵּינֵיהֶם מְרִיבָה שֶׁמחמת כן קָּרוֹב לְגָרְשָׁהּ אִם לָאו. רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר ששמין באשה, והיינו בְּחִילּוּף הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, הַחוֹלָה הִיא וקרובה למות ולא תגבה כתובתה, אִם בְּרִיאָה, הַזְּקֵנָה הִיא אִם יַלְדָּה, כִּי הַלּוֹקֵחַ מִקָּח כָזֶה – הבא לקנות כתובת אשה, שָׁם הוּא כָּזֹאת – כך דרכו לשום ולאמוד את שווי הכתובה לפי דברים אלו. אָמַר רַב פָּפָּא, שמים בְּאִשָּׁה וּבִכְּתוּבָתָהּ, מִדְּאַמְרִינָן – ומכך שאמרה הגמרא לשון 'אָמַר רַב פָּפָּא', שמשמעות לשון זו היא שבא רב פפא לפרש, וְלֹא אַמְרִינָן 'רַב פָּפָּא אָמַר', שמשמעות לשון זו היא שרב פפא חולק, גַּמְרִינָן – יש ללמוד מכך, דְּעַל טַעֲמֵיהּ דְּרַב נָתַן בַּר הוֹשַׁעְיָא סָמַךְ – שרב פפא אמר את דבריו על דברי רב נתן בר הושעיחא, וּפֵרוּשֵׁי פַּרְשֵׁיהּ אוֹ הוֹסִיף בֵּיהּ 'וְהֵיכִי דָּמִי' – ובא לפרש את דבריו או להוסיף עליהם ולבאר באיזה אופן נאמרו, דְּקָאֲמַר, שָׁמִין בְּאִשָּׁה כְּמוֹ שֶּׁמְּפוֹרָשׁ לְמַעְלָה בדברי רב נתן בר הושעיא, והוסיף וְעוֹד שָׁמִין בַּכְתוּבָה, הֲיֵשׁ בָּהּ ממון הַרְבֵּה, שֶׁהַלּוֹקֵחַ יַרְחִיב לִבּוֹ לָתֶת בָּהּ יוֹתֵר, כיון שהוא ירויח בכך שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָרְשָׁה הוּא לוֹקֵחַ הַרְבֵּה, וּמַמְצִיא עַצְמוֹ לְסַכֵּן בְּמָמוֹנוֹ – ומוכן הוא להוציא הוצאות כדי לקנות את כתובתה, אוֹ שמא מְעַט ממון יֵשׁ בָּהּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁתִּתְאַלְּמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ אֵין שָׁם (דָּבָר) הַרְבֵּה, ולפי זה אומדים את מה שרצו אותם עדים זוממים להזיקו.
משנה
אמרו העדים, מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵירוֹ אֶלֶף זוּז, וההלואה היתה עַל מְנָת לִיתְּנָם לוֹ – שיפרע את חובו מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, ואמנם עיקר עדותם על ההלואה היתה נכונה, ואף הלוה מודה בכך, וְהוּא אוֹמֵר – אך הלוה טוען שתאריך הפרעון שהעידו עליו לא היה נכון, אלא הזמן הוא מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, (וְהוּזַמּוּ), אי אפשר לחייבם בכל אותם אלף זוז, שהרי חוב זה אמיתי הוא, ולא גרמו לו נזק בעדות על החוב עצמו, אלא רק על זמן הפרעון, וכדי להעריך את הנזק שרצו לגרום לו בעדותם, אוֹמְדִין כַּמָּה מעות אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן וְעל ידי זה יִהְיוּ בְיָדוֹ אֶלֶף זוּז, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, כלומר, כמה שוה לאדם לשלם כדי שיהיו בידו אלף זוז מעוד שלשים יום ועד עשר שנים, וזה הערך הכספי למה שרצו להפסיד לו בעדותם, ועליהם לשלם זאת לאותו אדם.
גמרא
תַּנְיָא בברייתא, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ סְתָם, ולא קבע לו זמן לפרעון החוב, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְתָּבְעוֹ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. אֶחָד [-בין אם היה זה] מִלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֶחָד מִלְוֶה עַל פֶּה.
משנה
כפי שהתבאר לעיל, דרשו חכמים מהפסוק חיוב מלקות על עדים זוממים, ובמשנה לעיל התבאר שחיוב זה שייך רק באופן שבו לא מתקיים עונש 'כאשר זמם', אמנם משנתנו מביאה מחלוקת בענין זה: אמרו העדים, מְעִידִין אָנוּ אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵירוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין, ואף שבדרך כלל אין אדם מקבל שני עונשים על אותו חטא, הרי כאן אין העונשים על אותו החטא, שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְבִיאָן לִידֵי מַכּוֹת, מְבִיאָן לִידֵי תַשְׁלוּמִין – החטא שמביאו לידי עונש מלקות הוא מה שעבר על האיסור 'לא תענה ברעך עד שקר', ועונש הממון הוא משום 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְשַׁלֵּם קנס על מעשיו, אֵינוֹ לוֹקֶה מחמת מעשה זה, כיון שנאמר בפסוק לגבי חיוב מלקות 'כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ', ודרשו מכך חכמים שניתן לחייב את האדם משום רשעה אחת, ולא משום שתי רשעויות, ובכל מקום שיש סיבה לחייב את האדם מלקות ותשלומים, הרי הוא משלם ואינו לוקה.
גמרא
מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנָן – מה טעמם של חכמים שאין אדם משלם ולוקה, כיון ש'כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ' כְּתִיב, ומכך שנאמר 'רשעתו' בלשון יחיד, יש ללמוד שרק על רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּבוֹ שְׁתֵּי רִשְׁעֻיוֹת.
