משנה ד: פָּרֹכֶת שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ מִיָּד. וְאֶת שֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בַּחוּץ וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּחֵיל. וְאִם הָיְתָה חֲדָשָׁה, שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּג הָאִצְטַבָּא, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ שֶׁהִיא נָאָה:
משנתנו עוסקת בדין פרוכת שהיתה במקדש, כיצד היו מטהרים אותה, אם נטמאה.
פָּרֹכֶת שבמקדש, שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה, וטומאה זו היא מדרבנן, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים – בתוך המקדש, ואן צורך להוציאה מחוץ למקדש, שדינו כ'מחנה שכינה', כיון שמן התורה אינה טמאה כלל, וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ למקומה מִיָּד לאחר ההטבלה, ואינה צריכה 'הערב שמש'. וְאֶת הפרוכת שֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה, שטומאתה מן התורה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בַּחוּץ, לפי שהיא טעונה שילוח ממחנה שכינה, וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּ'חֵיל', שהוא חוץ לעזרה, שדינה כמחנה שכינה, כיון שטומאתה מן התורה, ואין מכניסים אותה מיד אחר ההטבלה, עד שתשקע החמה, ותושלם טהרתה. וְאִם הָיְתָה זו פרוכת חֲדָשָׁה, שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּג הָאִצְטַבָּא שב'חיל', כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ, שֶׁהִיא נָאָה:
