פרשת אמור
"תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" (ויקרא כב י)
מצוות לא תעשה, שלא יאכל תושב כהן [-השכור לעבוד לו לעולם], ושכיר [-פועל השכור לו לשנים] בתרומה, שנאמר 'תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש'.
שורש המצוה וכל ענינה נכלל במצוה הקודמת, של איסור אכילת תרומה לזר, וכיון שאנשים אלו אינם קנין כספו של הכהן, דינם כזרים.
ומצוות לא תעשה, שלא יאכל ערל תרומה, כלומר כהן שלא נמול, בין שהוא מזיד ובין שהוא שוגג, או אפילו אנוס בכך שאינו מהול, וכגון שמתו אחיו מחמת מילה, שמחשש מיתה אינו יכול למול את עצמו, בכל ענין שיהיה – כיון שהוא ערל, אסור לאכול בתרומה, והוא הדין שאסור לאכול בשאר קדשים. ודין זה לא נתבאר בכתוב, אלא נלמד בגזירה שוה.
משרשי המצוה, לפי שהערל כמו זר נחשב, אחר שלא נכנס עם ישראל בברית המילה שהוא ענין גדול, והרחקת זר מן התרומה והטמאים מן הקדש, שרש אחד להם, וכמו שהתבאר.
ונוהגת מצוה זו בכהנים, בכל מקום שיש שם תרומה דאורייתא, כמו שאמרנו במצוה הקודמת.
