שער התשעה עשר – שער הזכירה
[המשך הדברים שראוי לאדם לזכור תמיד, ואז תהיה עבודתו מקובלת לפני ה', וישא חן וחסד לפניו].
הזכירה השלושים: שיזכור, אם אדם בא אל ארץ נכריה, ולא הכיר שום אדם, ואין שום אדם מכירו, וחמל עליו אדון המדינה ונתן לו מזונו בכל יום ויום, והזהירו שלא ימרוד בו ולא יעבור על מצוותיו, והודיעו גמול טוב על עבודתו, והזהירו על היום שבו יסע מהמקום, ולא הודיעו מתי יסע, באמת העבד הזה חייב להיכנע ולעזוב הגאווה, ויחקור על עבודת המלך במה יעשה רצונו, ויאהב כל אדם שהוא גר כמוהו, וישתדל להרבות בעבודת המדינה, מפני שאין לו חומל שיפגע בעדו.
כן באמת האדם גר בעולם, כשיגיע זמן צאתו לאוויר העולם, ואם היו משתדלים כל העולם להקדימו רגע או לאחרו, או לקשור אחד מאיבריו, לא היו יכולים. וכן אחר צאתו לאוויר העולם, לא היו יכולים כל העולם לתת לו מזונות זולת הא-ל הנאמן. והוא כיחיד שאין לו חבר, וכנוכרי שאין לו מכיר כי אם אדונו, ואין לו חומל כי אם בוראו.
