פרשת אמור
"כל אשר בו מום לא תקריבו… תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב כ-כא)
מצוות לא תעשה, שלא נקדיש בעלי מומים להקריבם למזבח, ואף על פי שלא הקריבם עדיין, במעשה ההקדש בפני עצמו יש איסור לאו, ועל ההקדש לבד נאמר 'כל אשר בו מום לא תקריבו'.
משרשי המצוה, מה שהתבאר לעיל בענין כניסת אדם בעל מום למקדש, שמפני יקרת הבית ותפארתו ראוי שלא יהיו שם בעלי מומים כלל.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. וכל העובר עליה והקדיש בעל מום, ואפילו בזמן הזה, עבר על איסור זה.
מצוות עשה שיהיה כל קרבן שנקריבהו שלם במינו מן המומים, בין מהמומים שכתובים מפורש בתורה, ובין מהמומים שקיבלו חז"ל, שנאמר 'תמים יהיה לרצון'.
שורש המצוה גלוי, עם מה שהתבאר לעיל בענין הקרבנות על צד הפשט, שהם לעורר ולכוין מחשבות בני האדם אל ה' ברוך הוא, כי האדם מתפעל בכוח מעשיו, על כן ראוי על כל פנים להיות הקרבן בלי מום, כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר, וזה דבר ידוע לכל מבין.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים. והעובר עליה ושחט או זרק את הדם או הקטיר את האמורין מבהמה בעלת מום על המזבח, בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, וכמו שיבואר להלן.
