יא תַּפּוּחֵ֣י זָ֭הָב בְּמַשְׂכִּיּ֥וֹת כָּ֑סֶף דָּ֝בָ֗ר דָּבֻ֥ר עַל־אָפְנָֽיו׃ יב נֶ֣זֶם זָ֭הָב וַֽחֲלִי־כָ֑תֶם מוֹכִ֥יחַ חָ֝כָ֗ם עַל־אֹ֥זֶן שֹׁמָֽעַת׃
֍ ֍ ֍
(יא) כשם שדרך האומנים היא לעשות תַּפּוּחֵי זָהָב המכוסים ומחופים בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, ומתוך הנקבים שבכסף ניכר הזהב שבפנים, וכן מעצם הדבר שהכיסוי הוא כסף מבינים הרואים שהדבר הפנימי הוא זהב, היקר יותר מכסף, כי יבינו שלא יכסה האומן כלי ברזל בחיפוי של כסף, כך הוא דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו – דיבור האדם מראה על פנימיות מחשבתו, כי כאשר דבריו סדורים כראוי ונאמרים בלשון נקיה, מוכיחים הם על נפש פנימית מלאה כבוד ויקר. אך אם דיבורי האדם הם בעניני לשון הרע ורכילות, ניכר לכל כי נפשו הפנימית פחותה וגרועה [ו'אפניו' הוא מלשון אופן וגלגל, כלומר, הדיבור מתגלגל ויוצא מתוך הנפש הפנימית, ולפי זַכּוּת המחשבה והנפש כך יוצא הדיבור, וכאשר הדיבור מדובר באופן נכבד, ואינו מדבר דברים יתרים, הרי הוא דומה לתפוחי זהב במשכיות כסף].
(יב) נֶזֶם זָהָב התלוי בתנוך האוזן, וַחֲלִי כָתֶם – תכשיט המקיף את האוזן כולה, ועשוי מכתם אופיר, שהוא זהב יקר ביותר, דומה להם הוא מוֹכִיחַ חָכָם – אדם חכם המוכיח את האחרים, שתוכחתו באה בדברי חכמה, ומתוך כך היא נופלת עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת, שאז מקשטת התוכחה את אוזן השומע, בדומה לנזם ולחלי שהם תכשיטים לאזנים.
