(א) וַיִּקְבְּצ֧וּ פְלִשְׁתִּ֛ים אֶת־כָּל־מַֽחֲנֵיהֶ֖ם אֲפֵ֑קָה וְיִשְׂרָאֵ֣ל חֹנִ֔ים בַּעַ֖יִן אֲשֶׁ֥ר בְּיִזְרְעֶֽאל׃ (ב) וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ עֹֽבְרִ֔ים לְמֵא֖וֹת וְלַֽאֲלָפִ֑ים וְדָוִ֣ד וַֽאֲנָשָׁ֗יו עֹֽבְרִ֛ים בָּאַֽחֲרֹנָ֖ה עִם־אָכִֽישׁ׃ (ג) וַיֹּֽאמְרוּ֙ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים מָ֖ה הָֽעִבְרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֨אמֶר אָכִ֜ישׁ אֶל־שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים הֲלֽוֹא־זֶ֨ה דָוִ֜ד עֶ֣בֶד ׀ שָׁא֣וּל מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה אִתִּי֙ זֶ֤ה יָמִים֙ אוֹ־זֶ֣ה שָׁנִ֔ים וְלֹֽא־מָצָ֤אתִי בוֹ֙ מְא֔וּמָה מִיּ֥וֹם נָפְל֖וֹ עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ד) וַיִּקְצְפ֨וּ עָלָ֜יו שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּ֣אמְרוּ לוֹ֩ שָׂרֵ֨י פְלִשְׁתִּ֜ים הָשֵׁ֣ב אֶת־הָאִ֗ישׁ וְיָשֹׁב֙ אֶל־מְקוֹמוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר הִפְקַדְתּ֣וֹ שָׁ֔ם וְלֹֽא־יֵרֵ֤ד עִמָּ֨נוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְלֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֥נוּ לְשָׂטָ֖ן בַּמִּלְחָמָ֑ה וּבַמֶּ֗ה יִתְרַצֶּ֥ה זֶה֙ אֶל־אֲדֹנָ֔יו הֲל֕וֹא בְּרָאשֵׁ֖י הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָהֵֽם׃ (ה) הֲלוֹא־זֶ֣ה דָוִ֔ד אֲשֶׁ֧ר יַֽעֲנוּ־ל֛וֹ בַּמְּחֹל֖וֹת לֵאמֹ֑ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ בַּֽאֲלָפָ֔יו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽו׃
֍ ֍ ֍
(א) אחרי שהתקבצו פלישתים למלחמה וחנו בשונם, כפי שהתבאר לעיל, העיזו עתה להתקרב יותר אל מחנה שאול, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כָּל מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה, וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בַּעַיִן [-סמוך לעין המים] אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל.
(ב) וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, שהיו חמשה, עֹבְרִים, ואחריהם כל השרים והחיילים לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם אָכִישׁ, שהיו שומרי ראשו.
(ג) וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אל אכיש כאשר ראו את דוד ואנשיו, מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה, היוצאים עמנו למלחמה. וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וכיון שמרד במלכו ודאי ירצה כעת להצטרף אלינו לנקום את נקמתו, ולא תחששו שאינו נאמן, אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים, וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה מִיּוֹם נָפְלוֹ אלינו ועַד הַיּוֹם הַזֶּה.
(ד) וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, אף שלא אכפת לנו שיהיו יהודים יוצאים בצבא להילחם, מכל מקום הָשֵׁב אֶת הָאִישׁ – החזר את דוד בעצמו וְיָשֹׁב אֶל מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם, וְלֹא יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא יִהְיֶה לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה, והטעם שהקפידו דווקא עליו, כי אמרו, וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו – במה יפייס דוד את שאול שיקבלנו, הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, כלומר, בכך שיבגוד בפלישתים בעת המלחמה ויהרגם, בכך יתרצה אל שאול.
(ה) ואף אם לא ירצה דוד להתרצות אל שאול, אלא למלוך בעצמו על ישראל, ימצא כאן מקום להפיק את רצונו, הֲלוֹא זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ לוֹ בַּמְּחֹלוֹת לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו, ובודאי גם עתה יהרוג את הפלישתים, כדי שישירו לו כן גם עתה.
