פרק ב, משנה א: הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָה עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלֵי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָתָה בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָה טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כָל הַמְנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים. מִנְחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא הָיְתָה בָאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה:
פרק ב, משנה א: נאמר בתורה (במדבר ה טו) 'וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן', ומשנתנו מבארת את דרך הבאת המנחה: הָיָה הבעל מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ של אשתו בְתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית – סל העשוי מנצרים הגדלים סביבות הדקל, וְנוֹתְנָה עַל יָדֶיהָ, כְּדֵי לְיַגְּעָהּ – לעייפה, כדי שתודה, ולא ימחה שם ה' על המים, וכן כדי שלא תמות מיתה משונה.
כָּל הַמְּנָחוֹת, תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלֵי שָׁרֵת – בכלים של כסף וזהב הראויים להיות כלי שרת [אך אין תחילתן בכלי שרת ממש, שהרי אין אדם מביא את מנחתו מביתו בכלי שרת], וְזוֹ – מנחת סוטה, תְּחִלָתָה באה בִּכְפִיפָה מִצְרִית, וְסוֹפָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת.
כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָה טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כָל הַמְנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים [אמנם יש מנחת חוטא שאין בה שמן ולבונה, וכן יש את מנחת העומר הבאה מן השעורים, אך מנחת סוטה היא היחידה שגם אין בה שמן ולבונה, וגם באה מן השעורים]. מִנְחַת הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים, הִיא הָיְתָה בָאָה גֶּרֶשׂ – מנופה בשלש עשרה נפה, בדומה לסולת הבאה מן החיטים, וְזוֹ [-מנחת סוטה] בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בטעם הדבר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ של אשה זו היו כמַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ הוא מַאֲכַל בְּהֵמָה:
