א. המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו, בין בגדולים בין בקטנים, אך בקטנים יש בזה עוד חשש סכנה וגם עקרות, שיהיה עקר אם משהה. ויש בני אדם נכשלים בדבר זה, ואם יבא לו התעוררות והוא לומד או עוסק בעניניו, אינו קם במהירות, וחושב, עד שיגמור העסק עוד מעט או עד שיגמור דף הזוהר או המזמור, וזו שטות גדולה דהרי זו מצוה הבאה בעבירה, לכך צריך להזהר מאד. וכתבו המקובלים שהמקל בזה מונע ממנו טהרת המחשבה. ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו, צריך להזהר שיהא גופו נקי בכל שעה, וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף ונעשה בריה חדשה:
ב. גם בהיותו שוכב על מטתו בלילה, אם הרגיש שצריך לעשות צרכיו, יתאזר לקום ולא יתעצל ולא יתרשל, הן מחמת קור הן מחמת גשם הן מחמת חושך וכיוצא, אך צריך תחילה ליטול ידיו כהלכה, כי אי אפשר לו לילך ד' אמות ולשפשף או לקנח בעוד רוח רעה שורה על ידיו, אך מאחר שהוא עתה צריך לנקביו, אי אפשר לברך על נטילת ידים, אלא יעשה צרכיו תחלה, ואחר כך יברך על נטילת ידים ואשר יצר, ולכן צריך ליזהר שלא יפסיק בדברים מעת שנטל ידיו עד שיכנס לבית הכסא ויטול שנית ויברך.
