(ז) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה־נָּ֥א לִ֖י הָֽאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת־הָֽאֵפ֖וֹד אֶל־דָּוִֽד׃ (ח) וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽה֙' לֵאמֹ֔ר אֶרְדֹּ֛ף אַֽחֲרֵ֥י הַגְּדוּד־הַזֶּ֖ה הַֽאַשִּׂגֶ֑נּוּ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ רְדֹ֔ף כִּֽי־הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל׃ (ט) וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד ה֚וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל הַבְּשׂ֑וֹר וְהַנּֽוֹתָרִ֖ים עָמָֽדוּ׃ (י) וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ וַיַּֽעַמְדוּ֙ מָאתַ֣יִם אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֣ר פִּגְּר֔וּ מֵֽעֲבֹ֖ר אֶת־נַ֥חַל הַבְּשֽׂוֹר׃ (יא) וַֽיִּמְצְא֤וּ אִישׁ־מִצְרִי֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וַיִּקְח֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־דָּוִ֑ד וַיִּתְּנוּ־ל֥וֹ לֶ֨חֶם֙ וַיֹּ֔אכַל וַיַּשְׁקֻ֖הוּ מָֽיִם׃ (יב) וַיִּתְּנוּ־לוֹ֩ פֶ֨לַח דְּבֵלָ֜ה וּשְׁנֵ֤י צִמֻּקִים֙ וַיֹּ֔אכַל וַתָּ֥שָׁב רוּח֖וֹ אֵלָ֑יו כִּ֠י לֹא־אָ֤כַל לֶ֨חֶם֙ וְלֹא־שָׁ֣תָה מַ֔יִם שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וּשְׁלֹשָׁ֥ה לֵילֽוֹת׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר ל֤וֹ דָוִד֙ לְֽמִי־אַ֔תָּה וְאֵ֥י מִזֶּ֖ה אָ֑תָּה וַיֹּ֜אמֶר נַ֧עַר מִצְרִ֣י אָנֹ֗כִי עֶ֚בֶד לְאִ֣ישׁ עֲמָֽלֵקִ֔י וַיַּֽעַזְבֵ֧נִי אֲדֹנִ֛י כִּ֥י חָלִ֖יתִי הַיּ֥וֹם שְׁלֹשָֽׁה׃ (יד) אֲנַ֡חְנוּ פָּשַׁ֜טְנוּ נֶ֧גֶב הַכְּרֵתִ֛י וְעַל־אֲשֶׁ֥ר לִֽיהוּדָ֖ה וְעַל־נֶ֣גֶב כָּלֵ֑ב וְאֶת־צִֽקְלַ֖ג שָׂרַ֥פְנוּ בָאֵֽשׁ׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ, הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפוֹד, וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפוֹד אֶל דָּוִד.
(ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר, אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה – כוונתי לרדוף בכל אופן אחריהם, ושאלתי היא הַאַשִּׂגֶנּוּ. וַיֹּאמֶר לוֹ ה', רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג, וְהַצֵּל תַּצִּיל, וכיון שכך חייב אתה לצאת אחריהם ולרודפם.
(ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד, הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר היו אִתּוֹ מתחילה, וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר, וְהַנּוֹתָרִים – האנשים היתרים על אותם שש מאות, שהצטרפו אליו לאחר זמן, עָמָדוּ – נשארו במקומם בצקלג, כיון שלא היו נשותיהם בין השבויות, ולא בזזו את רכושם, ולכן לא מיהרו להצטרף ולרדוף אחרי העמלקים.
(י) אמנם גם מתוך שש מאות האנשים שהיו עמו לא רדפו כולם, אלא וַיִּרְדֹּף דָּוִד, הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וַיַּעַמְדוּ – נשארו במקומם מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר, וציוה אותם דוד שלא יחזרו לעירם, אלא ישארו במקום לשמור את הכלים.
(יא) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה, וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד, וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם, וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם.
(יב) וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים, וַיֹּאכַל, וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.
(יג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד, לְמִי אַתָּה שייך, וְאֵי מִזֶּה אָתָּה – ומאיזה מקום באת. וַיֹּאמֶר, נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי, עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי, וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי, אך לא מחמת חטא שחטאתי לו, אלא כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה – זה היום השלישי למחלתי.
(יד) אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי, וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וְעַל נֶגֶב כָּלֵב, וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ.
