(ו) וַיִּקְרָ֨א אָכִ֜ישׁ אֶל־דָּוִ֗ד וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לָיו חַי־ה֞' כִּֽי־יָשָׁ֣ר אַתָּ֗ה וְט֣וֹב בְּ֠עֵינַי צֵֽאתְךָ֨ וּבֹֽאֲךָ֤ אִתִּי֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה כִּ֠י לֹֽא־מָצָ֤אתִֽי בְךָ֙ רָעָ֔ה מִיּ֛וֹם בֹּֽאֲךָ֥ אֵלַ֖י עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּבְעֵינֵ֥י הַסְּרָנִ֖ים לֹא־ט֥וֹב אָֽתָּה׃ (ז) וְעַתָּ֥ה שׁ֖וּב וְלֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם וְלֹֽא־תַעֲשֶׂ֣ה רָ֔ע בְּעֵינֵ֖י סַרְנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים׃ (ח) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אָכִ֗ישׁ כִּ֣י מֶ֤ה עָשִׂ֨יתִי֙ וּמַה־מָּצָ֣אתָ בְעַבְדְּךָ֔ מִיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיִ֣יתִי לְפָנֶ֔יךָ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י לֹ֤א אָבוֹא֙ וְנִלְחַ֔מְתִּי בְּאֹֽיְבֵ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ט) וַיַּ֣עַן אָכִישׁ֮ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־דָּוִד֒ יָדַ֕עְתִּי כִּ֣י ט֥וֹב אַתָּ֛ה בְּעֵינַ֖י כְּמַלְאַ֣ךְ אֱלֹהִ֑ים אַ֣ךְ שָׂרֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ אָֽמְר֔וּ לֹֽא־יַעֲלֶ֥ה עִמָּ֖נוּ בַּמִּלְחָמָֽה׃ (י) וְעַתָּה֙ הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְעַבְדֵ֥י אֲדֹנֶ֖יךָ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ אִתָּ֑ךְ וְהִשְׁכַּמְתֶּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְא֥וֹר לָכֶ֖ם וָלֵֽכוּ׃ (יא) וַיַּשְׁכֵּ֨ם דָּוִ֜ד ה֤וּא וַֽאֲנָשָׁיו֙ לָלֶ֣כֶת בַּבֹּ֔קֶר לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֑ים וּפְלִשְׁתִּ֖ים עָל֥וּ יִזְרְעֶֽאל׃
֍ ֍ ֍
(ו) וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל דָּוִד, אך לא רצה להעציבו ולומר לו ששריו חושדים בו, ואינם רוצים כלל שיצא למלחמה, אלא אמר שאינם רוצים רק שיהא שומר ראשו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, חַי ה' כִּי יָשָׁר אַתָּה, וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה, כִּי לֹא מָצָאתִי בְךָ רָעָה מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא טוֹב אָתָּה, כיון שמקנאים הם בכך שמיניתי אותך לשומר ראשי, שזהו זלזול בכבודם.
(ז) וְעַתָּה, אין רצוני להשפיל את כבודך שתצא למלחמה כמו החיילים הפשוטים, ולכן שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם, וְלֹא תַעֲשֶׂה רָע בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים.
(ח) אמנם דוד הבין מיד שהפלישתים חושדים בו, ושמח על כך שלא יצטרך לצאת למלחמה נגד ישראל, אך רצה שגם אנשיו לא ייצאו למלחמה זו, ולכן המשיך ודיבר עם אכיש, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ, כִּי מֶה עָשִׂיתִי, וּמַה מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שמחמת כן אתה אומר כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, ואפילו אם אין השרים מסכימים שאהיה שומר לראשך, אצא ואלחם כשאר החיילים.
(ט) עתה הוכרח אכיש לומר לדוד את האמת, וַיַּעַן אָכִישׁ וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד, יָדַעְתִּי כִּי טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי כְּמַלְאַךְ אֱלֹהִים, אַךְ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים אָמְרוּ לֹא יַעֲלֶה עִמָּנוּ כלל בַּמִּלְחָמָה, אף לא כאחד החיילים, כיון שפחדו שיבגוד בהם בעת המלחמה, וכיון שאמר לו את האמת, לא יכל לבזותו בכך שיחזור לבדו מהמחנה, אלא אמר לו שיחזור עם כל אנשיו, כפי שרצה דוד מתחילה, שלא יצטרכו אנשיו להלחם בישראל.
(י) וְעַתָּה, כדי שלא תהיה לכם בושה בכך שאתם חוזרים מהמחנה, הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, בטרם יכיר איש את רעהו, וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ [-עבדי שאול שברחו ממנו] אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר, וְאוֹר לָכֶם – וכשתצאו לדרך כבר יאיר לכם היום, וָלֵכוּ.
(יא) וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר, לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וּפְלִשְׁתִּים עָלוּ יִזְרְעֶאל.
