פרק א, משנה א: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:
נאמר בתורה (ויקרא כג כב) 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. מסכת זו עוסקת בתחילה בעניני הנחת פאה בשדה, ובהמשכה גם בשאר מתנות עניים, כמו לקט ושכחה. כיון שבמצוות הנחת פאה בשדה לא נתנה התורה שיעור, מביאה משנתנו אגב כך עוד דברים נוספים שאין להם שיעור מן התורה:
פרק א, משנה א: אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר מן התורה [ולחלקם יש שיעור מדרבנן], הַפֵּאָה שצריך האדם להניח בשדהו לעניים, כמו שנאמר 'לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ', וְהַבִּכּוּרִים, שצריך האדם להביא את הפירות הראשונים שגדלו בשדהו לכהנים בבית המקדש, שנאמר 'רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ', וְהָרֵאָיוֹן – חיוב האדם להיראות בעזרה בשלש רגלים, שנאמר 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה", ואין שיעור לראיה זו, אלא מתי שירצה יכול לבוא ולהיראות ולצאת, וכן לגבי הקרבנות שצריך האדם להביא בעת שהוא בא לבית המקדש, שנאמר 'וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם', אין לקרבנות אלו שיעור מן התורה, שנאמר 'אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ'. וּגְמִילוּת חֲסָדִים שבגופו, כמו ביקור חולים וקבורת המת וכדומה [אבל לגמילות חסדים שבממונו יש שיעור של חומש מנכסיו], וְתַלְמוּד תּוֹרָה, שנאמר 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה'.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן [-מקבל שכרם] בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן [-עיקר השכר] קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה שקול כְּנֶגֶד כֻּלָּם:
