משנה ו: הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ לֹא עַל קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ. נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ:
משנה ו: במשנה הקודמת התבאר שנחלקו תנא קמא ורבי מאיר האם משביע אותה הבעל שלא תיטמא בעתיד או לא. אמנם הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ – אינו משביע אותה לֹא עַל מה שזינתה קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס, וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ, כיון שגם אם זינתה באותם זמנים לא נאסרה על הבעל, ואף אם נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת בזמן שהיתה גרושה ממנו, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ להשביעה שלא זינתה כשהיתה גרושה ממנו, כיון שגם אם זינתה באותו זמן לא נאסרה עליו [ואף שאסרה תורה על האדם להחזיר את אשתו אם נישאת לאחר, היינו רק בדרך נישואין, אבל אם זינתה בזמן שהיתה גרושה, לא נאסרה עליו, ויכול להחזירה]. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ – לא היה משביעה.
