משנה
אחרי שהתבארו בפרק הקודם אופני הכפרה על מקרים שונים של טומאת מקדש וקדשיו, חוזרת המשנה לבאר את האמור בתחילת הפרק, יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, כלומר, שתים המפורשות בכתוב ושתים הנלמדות מדרשה, ומבארת המשנה, אם נִטְמָא האדם, וְיָדַע שנטמא, וְנֶעְלְמָה מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה – שכח שנטמא, וְזָכוּר לַקֹּדֶשׁ – וזוכר הוא שבשר זה הוא קודש, או שנֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקֹּדֶשׁ וְזָכוּר לַטֻּמְאָה – שכח שבשר זה קדוש אך זוכר הוא שהוא טמא, או שנֶעְלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה – שכח שהוא טמא ושכח שזהו בשר קדש, וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ, וְלֹא יָדַע באותה שעה שהוא חוטא, וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע – לאחר שאכל נזכר, הרי כאן שני אופני שכחה לגבי אכילת בשר קודש, ששכח את הטומאה או ששכח את הקודש, הֲרֵי זֶה מתכפר בְּקרבן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
הָיָה האדם מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה בהיתר, וְאָמְרָה לוֹ, נִטְמֵאתִי, וּפֵירַשׁ מִיָּד, חַיָּב חטאת על הפרישה, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָיָיה לוֹ כְּבִיאָתוֹ, ובגמרא יבואר מה עליו לעשות.
גמרא
שנינו במשנה, 'היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, ופירש מיד, חייב', מבררת הגמרא, אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד – מה עליו לעשות באופן כזה. אָמַר רַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, נוֹעַץ צִפָּרְנָיו בָּאָרֶץ, וממתין עַד שֶׁיָּמוּת הַגִּיד, ואז פורש.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק 'וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם' (ויקרא טו לא), ומשמעות לשון 'והיזרתם' היא כמו 'והפרשתם', ומכך שנסמך לאותו ענין הפסוק 'וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ', מִיכַּן אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה יש ללמוד אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶן סָמוּךְ לְוֶסְתָּן – לזמן שהן רגילות להטמא בטומאת נדה. וְכַמָּה הוא הזמן שצריך לפרוש, אָמַר רָבָא, עוֹנָה, ומבררת הגמרא, וְכַמָּה היא עוֹנָה לענין זה, אוֹ יוֹם אוֹ לַיְלָה, שאם רגילה לראות ביום, יפרוש כל היום, ואם רגילה לראות בלילה, יפרוש כל אותו לילה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כָּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ, אֲפִילוּ הָוְיָין לוֹ בָּנִים כִבְנֵי אַהֲרֹן, הרי הם מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם' וְגוֹ,' וּכְתִיב בסמוך 'וְהַדָּוָה בְנִדָּתָהּ' וְגוֹ', וְסָמִיךְ לֵיהּ – ונסמכה לכך פרשת 'אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן'.
אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ, הָוְיָין לוֹ בָּנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י י) 'וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר', והיינו מי שמבדיל בין זמני טומאה לזמני טהרה, וְסָמִיךְ לֵיהּ – ונסמך לכך הפסוק 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר' (ויקרא יב ב). [אמנם פסוקים אלו אינם סמוכים ממש, ויש גורסים את הפסוק 'לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר' (ויקרא פרק יא, מז), שהוא סמוך לפסוק 'אשה כי תזריע וילדה זכר']. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, הָוְיָין לוֹ בָּנִים שֶׁרְאוּיִים לְהוֹרָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר שם 'וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר', ונאמר בפסוק שאחריו 'וּלְהוֹרוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה'.
אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יָפֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל הַמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, הָוְיָין לוֹ בָּנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא מד) 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים', וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ – ונאמר בהמשך הפסוקים (ויקרא יב ב) 'אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ' וְגוֹ'. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'יְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ', היינו כְּגוֹן הָא דְּאַמְרִינָן במסכת נדרים (כ:), שָׁאֲלוּ אֶת אִימָּא שָׁלוֹם, אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִפְּנֵי מַה בָּנַיִךְ יְפֵיְפִיִן בְּיוֹתֵר, אָמְרָה לָהֶן, אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי [-אינו משמש מטתו] לֹא בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה וְלֹא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, כדי שלא ישמע קול נשים אחרות ההולכות בשוק, אֶלָּא בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וּכְשֶׁהוּא מְסַפֵּר עִמִּי הרי הוא מְגַלֶּה רק טֶפַח מגופו, וּמְכַסֶּה טֶפַח, וְדוֹמֶה בהנהגתו כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד, אָמַרְתִּי לוֹ מַה הטַעַם שאתה עושה כן, ואָמַר לִי, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אֶתֶּן עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְנִמְצָאוּ בָּנַי בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת.
