ד אַל־תַּ֣עַן כְּ֭סִיל כְּאִוַּלְתּ֑וֹ פֶּֽן־תִּשְׁוֶה־לּ֥וֹ גַם־אָֽתָּה׃ ה עֲנֵ֣ה כְ֭סִיל כְּאִוַּלְתּ֑וֹ פֶּן־יִֽהְיֶ֖ה חָכָ֣ם בְּעֵינָֽיו׃
֍ ֍ ֍
(ד) הכסיל הוא היודע את כללי החכמה, ונוטה מהם מחמת תאוותיו, אך כדי לשים מסוה על פניו משתמש הכסיל באיולת, שהיא הטלת הספיקות בעניני האמונה, כדי להראות כאילו גם הוא מסופק בכללי החכמה [כמו שנאמר לעיל (פרק י"ד פסוק ח') "וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה", שהכסיל משתמש במידת האיולת בדרך רמאות, כי באמת יודע הוא שחוקי החכמה אמיתיים], ואם יתווכח החכם עם הכסיל להוכיח לו שספקותיו אינן נכונים, לא יועיל לו הדבר כלל, כי גם הכסיל עצמו יודע זאת, והוא משליך את חוקי החכמה רק מחמת תאוותיו, ולכן, אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, לפשוט את ספקותיו ולהוכיח לו את אמיתות החכמה, כאשר תכלית רצונך בויכוח הוא פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה – שאתה חושש שמא יחשבו שגם אתה מסופק בחוקי החכמה, ואז תענה לו תשובות עמוקות להראות את חכמתך, ובכך אין כל תועלת לכסיל, ולכן אל תעשה זאת.
(ה) אבל עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, כאשר תכלית התשובה היא פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו, ובאופן זה אין משיבים לו תשובות חריפות ביסודות הספיקות, אלא עונים לו דברים קלים, רק כדי שלא ידמה בנפשו שהוא חכם, ועל ידי התשובה תוכיח לו את כסילותו, שנטייתו אחר התאוות מעבירה אותו מדרך החכמה.
