משנה ג: נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר:
משנה ג: לכתחילה יש לתת פאה בסוף השדה, ומכמה טעמים: א. כדי שיידעו העניים להיכן ללכת ולמצוא את מתנתם. ב. כדי שיראו העוברים ושבים שהניח פאה, ולא יבואו לחשוד בו שלא הניח פאה. ג. שלא יקצור הכל, ויאמר שכבר הניח פאה בתחילה או באמצע. ד. שלא יבוא להמתין לזמן שאין עניים בשדה, ויאמר לאחד מקרוביו העניים שכעת הוא מניח פאה ויבוא הלה ויטול את הכל. משנתנו מבארת עתה את הדין באופן שהניח פאה בתחילת או באמצע השדה: נוֹתְנִין פֵּאָה אף מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה, וּמֵאֶמְצָעָהּ, ואין צורך לתת דוקא בקצה השדה, שנאמר 'לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר', ויש ללמוד מכך שיכול האדם לתת פאה אף על פי שעדיין יש לו קמה לקצור. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אמנם ריבתה בכך התורה שאם נתן האדם פאה בתחילת שדהו או באמצעה יש שם 'פאה' על מה שנתן, אך אין זה פוטרו עדיין, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר – צריך הוא לתת בסוף שדהו גם כן פאה, באופן שהפאה שבסוף שדהו תשלים את שיעור אחד מששים, יחד עם מה שנתן באמצע או בתחילה [ויש אומרים שצריך לתת בסוף השדה בפני עצמה את כל השיעור של אחד מששים, מלבד מה שנתן בתחילה או באמצע]. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, לא בכל אופן יש שם פאה למה שהניח בתחילה או באמצע, אלא אִם שִׁיֵּר לכל הפחות קֶלַח אֶחָד של תבואה בסוף שדהו, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה, ואז גם מה שהניח בתחילה או באמצע יש לו שם פאה, וְאִם לָאו, שלא הניח בסוף כלום, אף מה שנתן בתחילה או באמצע אינו נחשב פאה, אלא אֵינוֹ נוֹתֵן תבואה זו אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר [ובזה הוא חולק על רבי שמעון, שרבי שמעון סובר שאם לא הניח בסוף אמנם לא נפטר ממצוות פאה, אך למה שכבר נתן יש שם פאה, ואילו רבי יהודה סובר שאם לא הניח בסוף אין למה שהניח קודם לכן שם פאה, אלא הפקר בלבד]:
