משנה ג: נָתַן לָאֻמָּנִין לְתַקֵּן, וְקִלְקְלוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. נָתַן לֶחָרָשׁ שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל לְתַקֵּן, וְקִלְקֵל, חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהַבַּנַּאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְשִׁבַּר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ שֶׁהִזִּיק, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר, פָּטוּר. וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה, חַיָּב.
משנתנו מבארת עתה את דינו של אומן שבא לתקן כלי, וטעה וקלקלו.
נָתַן לָאֻמָּנִין לְתַקֵּן, וְקִלְקְלוּ, כגון שנתן להם עצים, ועשו מהם כלי, ואחר כך קלקלו את הכלי, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם את הנזק שעשו לפי שווי הכלי, ולא רק לפי שווי העצים, כיון שלאחר שהכינו את הכלי הרי הוא שייך לבעל העצים, וכשקלקלוהו – הזיקו את בעל הכלי, וחייבים לשלם לו מה שהזיקו.
נָתַן האדם לֶחָרָשׁ [-נגר] שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל כדי לְתַקֵּן, וְקִלְקֵל, חַיָּב לְשַׁלֵּם את דמי הכלי [אף שדין זה פשוט הוא, כתבה זאת המשנה כדי שמתוך כך נבין שהרישא עוסקת באופן שהאומן עצמו בנה את הכלי, ואחר כך קלקלו].
וְהַבַּנַּאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, והיה צריך להשאיר את האבנים שלמות, וְשִׁבַּר אֶת הָאֲבָנִים, אוֹ שֶׁהִזִּיק את האבנים, חַיָּב לְשַׁלֵּם. הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל חלק הכותל שמִצַּד אַחֵר, פָּטוּר. וְאִם נפל מֵחֲמַת הַמַּכָּה, שהכה בכח גדול שגרם לנפילת הכותל במקום אחר, חַיָּב.
