יד) האומר 'הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה', חייב להביא תודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה, שאין חגיגה באה אלא מן החולין.
כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה בכך שיעשה מצוה גמורה, אין הדבר כן, אלא חייב לשמח העניים והאומללים, שנאמר 'והלוי והגר והיתום והאלמנה', מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו. ומי שאכל זבחיו ולא שמח עניים אלו עמו, עליו נאמר 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם'. ומצוה בלוי – מצוה לתת חלק ללוי יותר מן הכל – משאר העניים, לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר [אלא רק מעשר מהתבואה], לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם, או יתן להם מתנות בשר עם מעשר תבואה שלהם, כדי שימצאו בו צרכיהם. וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ושוהה ממנו – מעכב מלתת לו את מעשרותיו ברגלים, עובר בלא תעשה, שנאמר 'השמר לך פן תעזוב את הלוי'.
