תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא טו יט) 'וְאִשָּׁה כִּי תִּהְיֶה זָבָה', אֵין לִי ללמוד מפסוק זה שיש דין זבה אֶלָּא באִשָּׁה גְּמוּרָה [-גדולה], מִנַּיִן לְרַבּוֹת אף אֶת הַקְּטַנָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְאִשָּׁה', ומייתור האות וי"ו יש לרבות גם קטנה, מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, קטנה אפילו בַּת יוֹם אֶחָד, ראויה לְטמא טומאת נִדָּה, ובַּת עֲשָׂרָה יָמִים ראויה לְטומאת זִיבָה, ומבאר הרי"ף מדוע לטומאת זיבה יש צורך שתהיה בת עשרה ימים, פֵּירוּשׁ, כֵּיוָן דְּלֹא הָוְיָא זָבָה אֶלָּא עַד שֶׁתִּרְאֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים אַחַר שִׁבְעָה יְמֵי נִדָּה, לֹא מַשְׁכַּחַת לָהּ לְמֶהֱוֵי זָבָה – לא יתכן שתהיה טמאה בטומאת זבה פָּחוֹת מִבַּת עֲשָׂרָה יָמִים.
ממשיכה הברייתא ודורשת, 'כִּי תִּהְיֶה זָבָה', יָכוֹל היית לומר אֲפִילוּ זָבָה מִכָּל מָקוֹם [-מאחד מכל אבריה (רש"י)] גם כן תְּהֵא טְמֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר (ויקרא כ יח) 'וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ', לִימֵּד הפסוק עַל הַדָּמִים המטמאים, שֶׁאֵינָן אֶלָּא הבאים מִן הַמָּקוֹר.
יָכוֹל היית לומר שבכָּל מַרְאֶה זוֹב תְּהֵא טְמֵאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'דָּם', שרק במראה דם היא נטמאת. אִי 'דָּם', יָכוֹל היית לומר שאֵין לִי אֶלָּא מַרְאֶה אֶחָד שהוא מטמא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'דָּמֶיהָ', בלשון רבים, מְלַמֵּד שֶׁדָּמִים הַרְבֵּה טְמֵאִים בָּהּ, הָאָדוֹם, וְהַשָּׁחוֹר, וּכְקֶרֶן כַּרְכּוֹם [-מביא כרכום לח בגוש אדמה שעליו, והצבע הדומה לעלה האמצעי שבקנה האמצעי הוא טמא], וּכְמֵימֵי אֲדָמָה [-מביא אדמה מבקעת סיכני וכיוצא בה, שהיא אדומה, ונותן עליה מים בכלי עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום], וּכְמָזוּג – כיין אדום המזוג במים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף כְּמֵימֵי תִּלְתָּן, וּכְמֵימֵי בָּשָׂר צְלִי, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. פֵּירוּשׁ, בֵּית הִלֵּל דָּרְשֵׁי את הפסוק 'וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ', הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, 'וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ' הֲרֵי כָּאן עוד שְׁנַיִם, ויחד הֲרֵי אַרְבָּעָה. תמהה הגמרא, וְהָא אֲנַן חֲמִשָּׁה תְּנַן – והרי בדברי בית הלל שנינו חמשה מראות דמים, ולא רק ארבעה. ומתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַאי 'שָׁחוֹר' – שחור זה האמור במשנה בדברי בית הלל, אינו צבע בפני עצמו המטמא, אלא באמת אָדוֹם הוּא, אֶלָּא שֶׁלָּקָה. וּבֵית שַׁמַּאי סַבְרֵי, תַּרְתֵּי אַחֲרִינִי נַמִּי מִילְקֵי לָקוּ – אף אותם שני צבעים שהוסיפו בית שמאי, הם צבע אדום שלקה והתקלקל.
מבררת הגמרא, וּמְנָא לָן דְּאִיכָּא – מנין לנו שיש דָּם טָהוֹר בְּאִשָּׁה, דִּילְמָא כָּל דָּם דְּאָתִי מִינָּהּ טָמֵא – שמא כל דם היוצא ממנה הוא טמא, ואפילו אם אינו באחד מהצבעים שאמרו חכמים שמטמאים. אָמַר רַבִּי חֲמָא בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא, יש ללמוד זאת מכך דְּאָמַר קְרָא (דברים יז ח) 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם' וְגוֹ', הרי שיש צורך להבחין ולהורות בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר.
נאמר בפסוק 'בִּבְשָׂרָהּ', מְלַמֵּד שֶׁהִיא מִיטַּמְּאָה מִבִּפְנִים כְּבַחוּץ, כלומר, מיד כשנעקר הדם מהמקור ויצא לפרוזדור, אף שלא יצא עדיין חוץ לגופה ממש, הרי היא טמאה. ומבארת הגמרא מדוע יש צורך בלימוד זה מפסוק, וַהֲלֹא דִּין הוּא – היה ניתן ללמוד בקל וחומר שאינה מטמאה מבפנים, וּמַה אִם הַזָּב, שהוא חמור יותר בכך שֶׁהוּא טָעוּן בִּיאַת מַיִם חַיִּים, מכל מקום אֵין מְטַמֵּא בִּפְנִים כְּבַחוּץ, נִדָּה, שהיא קלה יותר, בכך שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בִּיאַת מַיִם חַיִּים, אֵינוֹ דִּין [-האם אין זה קל וחומר] שֶׁלֹּא תִּטָּמֵא בִּפְנִים כְּבַחוּץ, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך הוצרכה התורה לכתוב 'בִּבְשָׂרָהּ', ובכך מְלַמֵּד הכתוב שֶׁהִיא מִטַּמְּאָה בִּפְנִים כְּבַחוּץ. ועדיין אֵין לִי ללמוד כן אֶלָּא בנִדָּה, שהיא מטמאה מבפנים כבחוץ, זָבָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר (ויקרא טו יט) 'דָּם יִהְיֶה 'זוֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ', ואף שהפסוק עוסק בטומאת נדה, כיון שנקט לשון 'זובה', בה ללמד בכך שאף טומאת זיבה מטמאת אף כשלא יצא הדם לחוץ.
