נאמר בפסוק (ויקרא טו יט) 'שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ', והיינו שרק שבעה ימים היא בטומאת נדה, ואפילו אם ראתה כל אותם שבעה ימים, הרי היא טובלת בערב, והיא טהורה, וְלֹא בְּזִיבָתָהּ כָּל שִׁבְעָה – אך אם היתה טמאה טומאת זיבה על ידי שראתה שבעה ימים, אינה טמאה רק באותם שבעה ימים, אלא גם לאחריהם, כיון שצריכה היא לספור שבעה ימים נקיים לאחר שפסקה מלראות, ורק לאחריהם יכולה היא לטבול. וכיון שנאמר 'שבעת ימים תהיה בנידתה', יָכוֹל היית לומר שאינה טמאה טומאת נדה אלא עַד שֶׁתְּהֵא רוֹאָה דָּם כָּל שִׁבְעָה, ואם ראתה פחות משבעה אינה טמאה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'תִּהְיֶה', ומכך שלא נאמר רק 'שבעת ימים בנידתה', אלא 'תהיה', באה התורה ללמד שאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה כל שבעה. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינָהּ טוֹבֶלֶת מִבְּעוֹד יוֹם של היום השביעי לראייתה, אלא רק בערב, תַּלְמוּד לוֹמַר 'שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ', ללמד שתִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ כָּל שִׁבְעָה, ורק בערב שלאחריהם יכולה היא לטבול.
הגמרא דורשת עתה את הפסוק (ויקרא טו כה) 'וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים', ומכך שנאמר 'וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ', יש ללמוד שכל אשה בכלל פרשה זו, בֵּין גִּיּוֹרֶת, בֵּין שִׁפְחָה כנענית, בֵּין שפחה מְשׁוּחְרֶרֶת, בֵּין בַּת יִשְׂרָאֵל. ומה שנאמר 'יָמִים' היינו שְׁנַיִם. יָכוֹל היית לומר שכוונת הפסוק ליָמִים הַרְבֵּה, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל שֶׁשְּׁמוּעוֹ מְרוּבֶּה וּשְׁמוּעוֹ מוּעָט – ניתן לדייק ממשמעותו זמן מרובה, וניתן לדייק ממשמעותו זמן מועט, וכמו כאן שלשון 'ימים' יכולה להשתמע גם כימים מועטים וגם כימים מרובים, תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ, כיון שלעולם יתכן להוסיף עוד ימים, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ (כולה), כיון שהמועט ודאי נכלל בלשון זו, ואף כאן, כיון ששני ימים ודאי בכלל לשון 'ימים', אין לך להוסיף יותר מכך. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה בביאור הדבר, וְכִי מַה בָּא הַכָּתוּב, לִפְתּוֹחַ – לבאר את הדבר, אוֹ לִנְעוֹל – לסתום את הדברים, וַהֲלֹא בודאי לֹא בָּא לִנְעוֹל, אֶלָּא לִפְתּוֹחַ, ואם כן, אִם אַתָּה אוֹמֵר שלשון 'יָמִים' הכוונה לעֲשָׂרָה, אין הכרח לכך, ושמא אֵינָן אֶלָּא מֵאָה, או אֶלָּא מָאתַיִם, או אֶלָּא אֶלֶף, או אֶלָּא רִיבּוֹא [-עשרת אלפים], והרי אין לדבר גבול, ולכן בודאי אין כוונת התורה לימים מרובים כל כך, וְאילו כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר שלשון 'יָמִים' היינו שְׁנַיִם, פָּתַחְתָּ – ביארת את הדבר, שאינם אלא שנים.
אָמַר רַבִּי מוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה, מה שנאמר בפסוק זה לשון 'יָמִים', היינו שְׁנַיִם, יָכוֹל היית לומר שהכוונה ליָמִים הַרְבֵּה, אִם אכן מְרוּבִּים הֵם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'רַבִּים', הָא [-בודאי] לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב אֶלָּא בְּיָמִים מוּעָטִים, וְכַמָּה הֵן, הֱוֵי אוֹמֵר שְׁנַיִם. ומה שנאמר 'רַבִּים', היינו שְׁלֹשָׁה. יָכוֹל היית לומר ש'רַבִּים' היינו עֲשָׂרָה, אין לומר כן, שהרי אָמַר הכתוב 'יָמִים', וְאָמַר 'רַבִּים', ויש לדמותם זה לזה, מַה – כשם שלגבי 'יָמִים' אנו אומרים שמִיעוּט לשון יָמִים [-הזמן המועט ביותר הכלול בלשון 'ימים'] היינו שְׁנַיִם, אַף לגבי 'רַבִּים' יש לומר שמִיעוּט רַבִּים [-הזמן המועט ביותר הכלול בלשון 'רבים'] היינו שְׁלֹשָׁה. יָכוֹל היית לומר שכוונת הפסוק לשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה, הֲרֵי הם ביחד חֲמִשָּׁה ימים, אין לומר כן, וְכִי נֶאֱמַר 'יָמִים וְרַבִּים', וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'יָמִים רַבִּים', הָא כֵּיצַד, הָ'רַבִּים' הַלָּלוּ יְהוּ מְרוּבִּים עַל הַשְּׁנַיִם, וְכַמָּה הֵן – בכמה הם מרובים על שני הימים שכבר נאמרו, הֱוֵי אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה.
