פרק ב, משנה א: וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה. הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהַבּוּר, וְהַנִּיר, וְזֶרַע אַחֵר. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת מַפְסִיק, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְסִיק, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ :
פרק ב, משנה א: אדם שיש לו כמה שדות של תבואה, אינו רשאי להניח פאה באחת משדותיו עבור כל השדות [גם אם הניח בה שיעור הראוי כנגד כל שדותיו], אלא צריך להניח פאה בכל שדה ושדה בפני עצמה, שנאמר 'פאת שדך', ללמד שלא יניח פאה משדה אחת לחברתה. משנתנו מבארת מה נחשב כ'הפסק' המחלק שדה אחת לשתים: וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין את השדה באמצעה, לַפֵּאָה – לענין פאה, לחייב להניח פאה בכל אחת בפני עצמה, הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית – אמת מים גדולה העוברת בשדה ומחלקת מים לאמות מים קטנות [ומכונה 'שלולית' כיון שהיא מחלקת 'שלל' לאגפיה], וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, שהיא ארבע אמות, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, שהיא שש עשרה אמות [ואמנם לא הוצרכה המשנה לומר זאת, מאחר ואפילו דרך היחיד נחשבת הפסק, אלא כיון שלהלן (משנה ג') יבואר כל הדברים הללו אינם מפסיקים לשדה אילן, נקטה זאת המשנה כאן, כדי לחדש שאפילו דרך הרבים אינה נחשבת הפסק לאילנות], וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד, ובין זה ובין זה צריך שיהא שביל הַקָּבוּעַ גם בִּימוֹת הַחַמָּה וְגם בִימוֹת הַגְּשָׁמִים, אך אם אינם קבועים, אפילו שביל הרבים אינו נחשב הפסק, וְהַבּוּר – שדה שאינה זרועה, וְהַנִּיר – שדה חרושה ללא זריעה, וְזֶרַע אַחֵר, כגון ששני חלקי השדה זרועים חיטים, ובאמצע יש רצועה של זרע אחר, ובשלשת הדברים הללו, של שדה בור, ניר, וזרע אחר, שיעור ההפסק הוא שלשה תלמים של מענית המחרישה. וְהַקּוֹצֵר לְשַׁחַת – אם קצר את התבואה קודם שצמחה כראוי, כדי להשתמש בה למאכל בהמה, הרי מקום זה שנקצר מַפְסִיק בין שני חלקי השדה שלא נקצרו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שהוא סובר שקצירה לשחת אינה נחשבת כהתחלת קצירתה של השדה כולה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הקותר לשחת אֵינוֹ מַפְסִיק, אלא נחשב הדבר כאילו התחיל שם את קצירת השדה כולה, אֶלָּא אִם כֵּן חָרָשׁ את המקום הקצור:
