גמרא
שנינו במשנה 'תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו', ובית הלל אומרים עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה', אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וַאֲפִילוּ רָאֲתָה בבית אביה, כיון שלא הגיע זמנה לראות, נותנים לה זמן עד שתחיה המכה. מבררת הגמרא, מִמַּאי – מהיכן יש ללמוד זאת, מִדְּקָתְנִי סֵיפָא, לגבי מי שהגיע זמנה לראות, רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, וּפָלֵיג – וחילקה המשנה בֵּין רָאֲתָה וְלֹא רָאֲתָה, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא, לגבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, שנותנים לה זמן עד שתחיה המכה, היינו בֵּין רָאֲתָה בֵּין לֹא רָאֲתָה. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה, בֵּין רָאֲתָה בֵּין לֹא רָאֲתָה, עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה.
מבררת הגמרא, עַד כַּמָּה – עד מתי אנו אומרים שעדיין לא חיתה המכה, ותולים בדם בתולים. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, לְדִידִי מִיפַרְשָׁא לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַב – אני שמעתי את פירוש הדבר מרב, כל זמן שיש חילוק בראיותיה, כגון שאם היא עוֹמֶדֶת וְרוֹאָה ואילו יוֹשֶׁבֶת וְאֵינָהּ רוֹאָה, או שכאשר יושבת עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְרוֹאָה, ואילו כאשר יושבת עַל גַּבֵּי כָּרִים וּכְסָתוֹת וְאֵינָהּ רוֹאָה, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא חָיְתָה הַמַּכָּה, ותולים בדם בתולים. אבל אם יושבת עַל גַּבֵּי כוּלָּם וְרוֹאָה, או עַל גַּבֵּי כוּלָּם וְאֵינָהּ רוֹאָה, בְּיָדוּעַ שֶׁחָיְתָה הַמַּכָּה, וְזֶה שרואה עתה, דָּם נִדָּה הוּא. מְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם, מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ הוּא. אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת וְרָאֲתָה דָּם, מֵחֲמַת נִדָּה הוּא. וְאַמְרִינָן עַל הָדֵין פִּיסְקָא דְּמַתְנִיתִין בְּפִירְקָא קַמָּא (נדה יא:) אָמַר רַבִּי גִּידְל, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָּסַק דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, אלא כל זמן ששימשה ראתה דם, וְרָאֲתָה דָּם שֶׁלֹּא מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, שעדיין מחזיקים את ראייתה מחמת דם בתולים, אֲבָל אם כבר פָּסַק דָּם מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, ששימשה ולא ראתה דם, שזה סימן לכך שכבר כלה דם בתולים, וְרָאֲתָה דָּם שֶׁלֹּא מֵחֲמַת תַּשְׁמִישׁ, טְמֵאָה, כיון שזהו דם נדה. עָבַר עָלֶיהָ לַיְלָה אַחַת בְּלֹא תַּשְׁמִישׁ, וְרָאֲתָה דם למחרת, הרי זו טְמֵאָה. נִשְׁתַּנּוּ מַרְאֶה דַּמִּים שֶׁלָּהּ מכפי שהיה בשעת בעילה ראשונה, מסתבר שזהו דם נדה, וטְמֵאָה.
שנינו במשנה, 'הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִישֵּׂאת וְכוּ' ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת, ארבעה לילות'. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שִׁימְשָׁהּ גם בַּיָּמִים, ונמצא שלאחר יומיים שימשה כבר ארבע פעמים, רַב אָמַר, לֹא הִפְסִידָה לֵילוֹת, ורשאית לשמש גם בלילה שלאחר מכן עד מוצאי שבת. וְלֵוִי אָמַר, הִפְסִידָה לֵילוֹת. ומבארת הגמרא את מחלוקתם, רַב אָמַר שִׁימְשָׁהּ בַּיָּמִים לֹא הִפְסִידָה לֵילוֹת, כיון ש'עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת' תְּנַן במשנה, והיינו בין שימשה בלילות בלבד, ובין שימשה גם בימים. וְלֵוִי אָמַר שִׁימְשָׁהּ בַּיָּמִים הִפְסִידָה לֵילוֹת, כיון שמַאי 'אַרְבָּעָה לֵילוֹת' דְּקָתְנִי במשנה, אַרְבַּע עוֹנוֹת, וכל 'עונה' היא או יום או לילה, וממילא אם שימשה גם בימים, הפסידה את הלילות שלאחריהם.
מקשה הגמרא, וּלְרַב, לָמָּה לִי לְמִיתְנָא 'אַרְבָּעָה לֵילוֹת', והרי גם בימים היא מותרת, וְלֵוִי נַמִּי – וכן קשה גם לדברי לוי, נִיתְנֵי 'אַרְבַּע עוֹנוֹת', ומדוע נקטה במשנה 'ארבעה לילות'. מתרצת הגמרא, אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לָן [-השמיעה לנו המשנה מנהג דרך ארץ], [דְדַרְכָּה דְבִּיאָה] בְּלֵילָא, ולא ביום.
ממשיכה הגמרא ומקשה, [וְלֵוִי נַמִּי], האומר שהיא מותרת רק ארבע עונות, נִיתְנֵי 'אַרְבָּעָה לֵילוֹת', וְתוּ לֹא, 'עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת' לָמָּה לִי – לשם מה הוסיפה המשנה את הלשון 'עד מוצאי שבת', הָא קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה, דְּשָׁרֵי לְמִיבְעַל בִּתְחִלָּה בְּשַׁבָּת, ואף על פי שהפתח דחוק, כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, פִּרְצָה דְּחוּקָה, מֻתָּר לִיכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁבָּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשִּׁיר צְרוֹרוֹת, וכמו כן מותר לבעול בתולה בשבת, אף על פי שהפתח דחוק.
