והם הדברים שיש לנו ללמוד מדברי הנביא בפסוקים אלו
֍ ֍ ֍
א. ללמדנו שראוי לאדם לעשות מעשיו רק אחרי התיישבות והתבוננות ועצה ראויה, ולא יסמוך על מחשבתו הראשונה, כי הנה לכאורה היה ברור שראוי לדוד לעלות תחילה לאחת מערי יהודה, ששם גר בתחילה קודם שברח משאול, ושם היו אנשי יהודה אוהביו, והתפרסמה שם הצלחתו במלחמתו עם אויביו לעומת שאול שנפל במלחמה, ולמרות זאת לא רצה דוד ללכת לשם מעצמו, אלא תחילה שאל את פי ה' האם יעלה, ואחר כך שאל להיכן יעלה, ורק לאחר שהורהו ה' לעלות לחברון, עשה זאת.
ב. ללמדנו שיש מקומות שהם ראויים יותר לדברים מסויימים מאשר מקומות אחרים, ואע"פ שהקב"ה יכול לעשות כל דבר בכל מקום, ולכן בחר ה' שיבא דוד לחברון כיון שמשם תצמח לו המלוכה בקלות, וכמו שאכן אירע שכאשר בא לשם התעוררו אנשי יהודה מעצת עצמם למושחו למלך, למרות שהיה אפשר שלב בני חברון היה יותר שלם עם דוד משאר בני יהודה, מכל מקום לאחר שבא לשם – התעוררו כל בני יהודה למושחו שוב.
ג. להודיע שראוי לאדם לגמול טוב למי שגמלו טוב, ולכן דוד העלה עמו את אנשיו אשר היו עמו בהיותו נרדף, כדי שישמחו בהצלחתו, ולכן הושיבם עמו בערי חברון כדי שיהיו קרובים אליו ויוכל לגמול להם כראוי.
ד. ללמדנו שכאשר האדם עובר ממקום למקום, יקח איתו את אשתו ובני ביתו, ועל ידי זה ינצלו שניהם מהרהורי עבירה, ויוכל לדאוג לאשתו לכל צרכיה. וכן תהיה בזה תועלת להשגיח על בני ביתו מבחינה מוסרית, ולכן העלה דוד עמו את שתי נשיו, וכן אנשיו עלו איש וביתו.
ה. להודיע שאין ראוי למלך לשים אצלו ובחברתו את האנשים שהיו עמו קודם מלכותו, כי לאחר שהכירוהו כשהיה אדם פשוט לא תהיה יראתו על פניהם, ויקלו במלכותו. ולכן כל האנשים אשר היו עם דוד בהיותו נרדף משאול היו מקלים במלכותו, כמו שנאמר כשראו אנשים שהעמלקים שרפו את צקלג בקשו לסקול את דוד באבנים, וכן יואב – מאחר והיה עם דוד בהיותו נרדף – הקל במלכותו, כמו שיסופר להלן במעשה אבשלום. ולכן כאשר עלה דוד למלוך בחברון לא הושיב בחברון עצמה את אנשיו, אלא בערים הסמוכות לחברון.
ו. להודיע שראוי לאדם הרוצה להגיע לתכלית מסוימת, ויש דבר המונעו מכך, שלא ימעט בפעולות להסרת המניעה הזו. כי הנה דוד חשש שאנשי יבש גלעד שהיו נאמנים לשאול יתנגדו אליו, כי יחשבו שבודאי יקפיד עליהם על שאהבו את שאול שרדפו, ולכן הראה להם שהוא אוהב אותם, ושיבח אותם על שגמלו חסד עם שאול, והיה מוכן להשיב להם גמול טוב על מעשיהם, כיון שהנהגתם מראה שהם בני אדם הנאמנים למלכות, ויבטח בהם דוד שיהיו נאמנים גם לו.
ז. ללמדנו שהנבחר למלכות זוכה בה גם לבניו אחריו, ולכן אף שהיה מפורסם לכל ישראל שה' בחר בדוד למלוך על ישראל, בכל זאת מלך איש בושת כמה שנים, מאחר והיה בנו של שאול.
ח. להודיע שאין ראוי לאדם לדחוק את השעה ולמהר את הקץ בדברים העתידים לבא אליו, אלא ראוי שימתין שיקרו הדברים מעצמם, ולכן דוד לא השתדל להלחם עם בית שאול כדי להביא לעצמו את המלוכה, ובאותם שנתיים שמלך איש בושת לא השתדל דוד להסב אליו את המלוכה, וגם אחרי אותם שנתיים, אם לא היה אבנר מעורר את המלחמה לא היה דוד עושה כלום, וגם אחר כך לא השתדל דוד להמית את איש בושת, אלא אדרבה, העניש והרג את אותם שהרגוהו.
ט. להודיע ישרות לב דוד, ושמירתו על הבטחתו לשאול שלא ישמיד את שמו, ולכן אף שהיה שאול רודף אחריו בכל עוז, לא הצר דוד כלל לאיש בושת, אלא הספיק לו מה שזכה לעצמו מהמלכות.
י. ללמדנו שאין ראוי לאדם שיזלזל בהריגת אנשים מישראל, אפילו בדרך מלחמה, כי הנה אבנר זלזל בהריגת הנערים ואמר 'ישחקו הנערים לפנינו', ולבסוף אירע שעשהאל רדף אחריו, והוא הרגו כדי להנצל, ואחר זמן הרג יואב את אבנר, ולא היה זה עונש על הריגת עשהאל, כיון שהיה רודפו, אלא היה זה עונש על כך שזלזל בהריגת הנערים [וגם בהריגת עשהאל היתה עליו קצת טענה, כיון שלא היה לו להורגו מיד, אלא לנסות להכותו באופן שלא יוכל לרדוף אחריו אך גם לא ימות].
יא. להודיע שראוי לאדם להשמר מהריב והמדון, ואף שהמריבה חלשה בתחילתה – הרי היא מתחזקת והולכת, כי הנה אבנר חשב שהנערים רק יכו איש את רעהו ולא יותר, ונגרמה מכך מלחמה עצומה.
יב. ללמדנו שראוי לאדם שלא ימסור עצמו לסכנות מפני שסומך על קלות תנועתו, כי הנה עשהאל מחמת שהיה קל מאד ברגליו לא פחד מאבנר, וסופו שנהרג על ידי אבנר, ולא הועילה לו קלות תנועתו.
יג. ללמדנו שראוי לאדם שלא להחזיק במלחמה על ישראל, ואפילו שיש לו סיבה טובה לכך, אלא יניח מקום לשלום, ולכן אף שיואב היה נסער מאד ממיתת אחיו עשהאל, מכל מקום מיד כשביקש ממנו אבנר שיקרא לעם לשוב ממלחמתם, עשה כן.
יד. ללמדנו שלא יזלזל האדם מלחשוש מכל דבר העשוי לגרום לו רעה, ולכן אף לאחר שתקע יואב בשופר להפסיק את המלחמה, לא סמכו אבנר ויואב זה על זה, אלא כל אחד הלך לדרכו כל הלילה, כדי שלא תיגרם פתאום התחדשות המלחמה.
טו. להודיע ש'אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו', ויש ללמוד זאת מהצלחת דוד וחוסר ההצלחה של איש בשת, עד שבאותה מלחמה נהרגו מאנשי איש בשת שלש מאות וששים איש, ומאנשי דוד נהרגו רק עשרים, ואם נחסיר את עשרים וארבעה הנערים המשחקים שנהרגו בתחילה, הרי שמעבדי איש בשת נהרגו שלש מאות ארבעים ושמונה איש, ומעבדי דוד רק שמונה. ולכן היה דוד הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים, ולכן גם סיבב ה' שתהיה מריבה בין אבנר לבין איש בשת, להביא את הממלכה כולה לידי דוד.
