יז. אם הביאו לפניו כוס תה, ובירך עליו שהכל, וטעם ממנו וראה שאין בו סוכר, ואינו יכול לשתותו מחמת המרירות, ונתנו לתוך הכוס סוכר, יש להסתפק אם צריך לחזור ולברך שהכל, באופן שאינו יכול כלל לשתות מתה זה. ומכל מקום אם הוא פעמים שותה תה בלי סוכר, לכולי עלמא אף שעתה נותן בו סוכר, אינו חוזר לברך. ואם טרם שטעם מהתה החליפו הכוס והביאו לפניו כוס תה אחר, [ואינו אורח אצל בעל הבית] חוזר ומברך.
יח. מי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו, או שנפל לארץ למקום מלוכלך, יש אומרים שמאחר ואיסור בל תשקצו באכילת דבר מאוס הוא איסור מדרבנן בעלמא, ואילו איסור ברכה לבטלה לדעת מרן הוא איסור מן התורה, לכן יש לטעום מעט, כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה לגמרי. וכל שכן אם נמאס בעיניו במעט. וכל זה הוא ממדת חסידות, ולאו מדינא, שהעיקר להלכה שאין צריך להכריח את עצמו ולאכול מאכל שנמאס בעיניו, ואין הברכה ברכה לבטלה.
