אמרו חז"ל, 'כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו וכו', ואפילו יש בו שמץ של עבודה זרה, מוחלין לו', כי עיקר כוונת זה השבח הוא שיתאצל ויושפע תוספת ברכה ושפעת אור עליון לכל הד' עולמות, אצילות בריאה יצירה ועשיה, וזהו 'יהא שמיה רבא מברך', היינו שיתאצל ברכה ותוספת קדושה ממנו יתברך שמו, עד 'לעלם' הוא עולם האצילות, ומשם גם 'לעלמי', הם ב' עולמות, בריאה ויצירה, 'עלמיא', הוא עולם העשיה, והם שורש הד' דרגין של האדם, שורש הנשמה ונר"ן.
וכשמכוון האדם בקדושת מחשבתו באמירת זה השבח, לעורר ולהשפיע על ידו תוספת קדושה וברכה על שורש נשמתו, ומשם על נשמתו ורוחו ונפשו, גורם בזה להתם ולכלה כל עוון וחטא אשר חטא, באיזה בחינה מאלו הג', והיו כלא היו. וזה כל עיקר ענין התשובה האמיתית, ולכן מוחלים לו כל עוונותיו. (נפש החיים, א כ).
