שבת
כ"ב אייר התשפ"ו
שבת
כ"ב אייר התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ב, שיעור 13

אָמַר רָבָא, אשה שתְּבָעוּהָ [-ביקש ממנה אדם] לְהִנָּשֵׂא, וְנִתְפַיְיסָה – התרצתה בכך, צְרִיכָה לֵישֵׁב ולספור שִׁבְעָה ימים נְקִיִּים, לֹא שְׁנָא – אין שינוי וחילוק אם זו אשה גְּדוֹלָה בשנים, דִּשְׁכִיחֵי בָּהּ דָּמִּים – שמצוי בה דם נדה, וְלֹא שְׁנָא אם היא קְטַנָּה, שעדיין לא ראתה דם. והטעם לכך שאף קטנה צריכה לשבת שבעה נקיים באופן זה, דגְּדוֹלָה מַאי טַעְמָא – מה הטעם בגדולה שהיא צריכה לשבת שבעה נקיים, והרי לא ראתה עתה דם נדה, אלא זהו מִשּׁוּם דִמְחֲמְדָא – חומדת היא את הנישואין ומתוך כך היא עשויה לראות מעט דם, קְטַנָּה נַמִּי מְחֲמְדָא – אף בקטנה שייך חימוד זה, ולכן צריכה אף היא לשבת שבעה ימים נקיים.

 

 

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַחַמָּרִין – המוליכים חמור עם סחורה ממקום למקום, וְהַפּוֹעֲלִין, וְהַבָּאִין מִבֵּית הָאָבֵל וּמִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אף אם באו לאחר זמן רב, אם לא באו בימים שהן רגילות לראות, נְשֵׁיהֶן לָהֶן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה, וּבָאִין וְשׁוֹהִין עִמָּהֶן אף בלא לשאול אותן, בֵּין כשהן עֵרוֹת ובֵין כשהן יְשֵׁנוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִנִּיחָה כשיצא מביתו כשהיא בְּחֶזְקַת טְהֹרָה, אֲבָל אם הִנִּיחָהּ בְּחֶזְקַת טְמֵאָה, לְעוֹלָם הִיא נשארת בְּחֶזְקַת טְמֵאָה, עַד שֶׁתֹּאמַר לוֹ בפירוש 'טְהוֹרָה אֲנִי'.

 

 

וְהֵיכָא דְּלֹא הוּחְזְקָה נִדָּה, וּתְּבָעָהּ בַּעְלָהּ, וְאָמְרָה לוֹ 'טְמֵאָה אֲנִי', וּלאחר זמן, קודם שהיתה יכולה להטהר, חָזְרָה בה וְאָמְרָה 'טְהוֹרָה אֲנִי', אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם נָתְנָה אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ – אם נתנה טעם לכך שבתחילה אמרה שהיא טמאה, כגון שאמרה כן מחמת שהיו אמו או אחותו באותו זמן בבית, הרי היא נֶאֱמֶנֶת ומותרת לבעלה.

 

 

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק 'וְהַדָּוָה בְנִדָּתָהּ', זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ בביאור הפסוק, תְּהֵא בְנִדָּתָהּ, כלומר, שלֹא תִּכְחוֹל את עיניה וְלֹא תְּפַרְכֵּס את פניה עַד שֶׁתָּבֹא בְּמַיִם להטהר. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד, אִם אתה אומר כֵּן, נִמְצֵאת כל אשה מִתְּגַנָּה עַל בַּעְלָהּ בזמן שהיא נדה, וְנִמְצָא בַּעְלָהּ מְגַּרְשָׂהּ, ולדברי רבי עקיבא, הָא מַה אֲנִי מְקַיֵּים – כיצד אני דורש את הפסוק 'וְהַדָּוָה בְנִדָּתָהּ', ללמד שאף לאחר שפסקה מלראות, עדיין תְּהֵא בְטומאת נִדָּתָהּ, עַד שֶׁתָּבֹא בְּמַיִם.

 

 

וְקַיְימָא לָן להלכה, דְּנִדָּה וְזָבָה אֵינָן צְרִיכוֹת מַיִם חַיִּים – מי מעיין, דְּתַנְיָא, אֵין חילוק בֵּין זָב לְזָבָה, אֶלָּא לענין זה שֶׁהַזָּב טָעוּן בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וְזָבָה אֵינָהּ טְעוּנָה בִּיאַת מַיִם חַיִּים, אֶלָּא די לה במֵי מִקְוֶה בִּלְבַד, בשיערו שֶׁכָּל הַגּוּף עוֹלֶה [-נכנס ומתכסה] בָּהֶן, וְכַמָּה הֵן, אַמָּה עַל אַמָּה, בְּרוּם [-בגובה] שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, ושיערו חֲכָמִים מקום זה, ואמרו, מֵי מִקְוֶה צריכים להיות בשיעור אַרְבָּעִים סְאָה.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי