499. תורה (ג)

הנה כי כן, האיש אשר הוא טהור, וראה או ידע שבחה של תורה, אף אם הוא עצמו לא זכה להיות מיושבי בית המדרש, יחוס על נפש בניו וימסור נפשו על כל בניו, שיהיו תלמידי חכמים. ולכל הפחות שאחד מהם יהיה תלמיד חכם. ולפחי פחות – לא יניחם שיהיו עמי הארץ, אלא יהיו יודעי ספר ומלאים יראת השם. ולא על נפש בניו בלבד הוא חס, כי אם גם על נפשו, רוחו ונשמתו, כי רבה התועלת שעושים הבנים לאביהם בהיותם תלמידי חכמים על ידי תורתם ועבודתם להשם יתברך שמו. ומתוך שהם תלמידי חכמים, הרי הם זהירים בכבוד הוריהם בחייהם ובמותם, ותמיד כל הימים עושים כל אשר בכוחם למנוחתם ולעילוי נשמתם, באפן שמעלים אותם מגיהנם ומצילים אותם מכל הדינים הקשים, ומעלים אותם במעלות, מעלה אחר מעלה, עד שיעמדו במחיצתן של צדיקים, כמובא כמה מעשיות במדרשים. ואלו היתה ניתנת רשות לאדם לחזור מאותו עולם, אחרי ראותו אופן ודין העולם הבא, היה נעשה צדיק גמור והיה מוסר נפשו ממש ללמד את בניו תורה. ולא על נפש בניו ועל נפש עצמו בלבד הוא חס, אלא העיקר הוא שיחוס האדם על כבוד קונו, כי זה כל פרי שיתאוה האדם לבנים כדי שיהיו עושים רצון קוניהם, פועלי אמת לעשות נחת רוח ליוצרנו.