משנה ב: בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, (ויקרא יא) וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, אֵינוֹ אוֹמֵר טָמֵא אֶלָא יִטְמָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִמֵּד עַל כִּכָּר שִׁנִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךְ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר כִּכָּר שְׁלִישִׁי, שֶׁאֵין לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, וַהֲלֹא עֲקִיבָא תַלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא:
משנה ב: באותו יום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, וניתנה רשות לכל התלמידים להכנס לבית המדרש, ודרשות רבות נאמרו באותו היום, ואחת מהן היא הדרשה שהובאה במשנה הקודמת, לגבי סוטה, ואגב כך מביאה משנתנו דרשות נוספות שנדרשו באותו יום: בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, נאמר בפסוק לגבי טומאת כלי חרס (ויקרא יא לג) 'וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא', אֵינוֹ אוֹמֵר 'טָמֵא', אֶלָא 'יִטְמָא', וניתן לקרוא זאת כאילו נאמר יְטַמֵּא, שראוי הוא לְטַמֵּא אֲחֵרִים, לִמֵּד הפסוק עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי, כלומר, כלי החרס שנפל לתוכו השרץ הוא ראשון לטומאה, והככר שבתוכו נעשה שני לטומאה, ועושה הוא בנגיעתו שלישי לטומאה, ואפילו בחולין. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךְ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, עָתִיד להיות דּוֹר אַחֵר שלא ידעו את ההלכה, ויבואו לְטַהֵר כִּכָּר שְׁלִישִׁי אפילו בתרומה, כיון שֶׁאֵין לוֹ מִקְרָא מפורש מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, וַהֲלֹא עֲקִיבָא תַלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא אפילו בחולין, שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא:
