ח. אחר 'מלביש ערומים', יברך 'הנותן ליעף כח', ושתי ברכות אלו נתקנו על מלבושי הנפש, שיש אדם מאבד נפשו לגמרי, והקב"ה בחסדו נותן לה לבוש חדש. ויש שאינו חוטא כל כך לאבד הלבוש לגמרי אלא רק מחלישו, והקב"ה בחסדו נותן לו כח לחזקו בכל יום כאשר מחזיר לו נשמתו בבוקר:
ט. ברכת 'שעשה לי כל צרכי' תקנוה על נעילת מנעלים, כי היחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון שלבש מנעליו – כאילו נעשו לו כל צרכיו, דאז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה.
וכתב רבינו ז"ל בשער הכוונות, כל אותן ח"י ברכות שיש מן 'על נטילת ידים' עד סוף ברכת התורה, חייב אדם לסדרם ולברכם בכל יום, אף על פי שלא נתחייב הוא עצמו בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים על אורות עליונים, ואין לבטלם אפילו אם האדם לא ישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה, צריך לברכן בכל יום כולן, לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו, חוץ מברכת "שעשה לי כל צרכי" ביום תשעה באב וביוה"כ שאז כל העולם יחפים, וגם חוץ מברכת ענט"י ואשר יצר, דשתים אלו אם לא נתחייב בהן אין לברך עליהם, עכ"ל. מוכח מדבריו, שהאבל יברך "שעשה לי כל צרכי" מאחר שכל העולם לובשים מנעלים, ורק בט"ב ויוה"כ, אף על פי שחולה ויולדת לובשים, הרי הם בטלים במיעוטם, ואין כל העולם יכולים למשוך אורות בברכה זו בעבור אלו המועטים הלובשים מנעלים. וכן בש"ץ הכריח מדברי רבינו ז"ל דאבל מברך, יע"ש. אמנם הרב החסיד מהר"א שרעב"י ז"ל בספר דברי שלום דף ס"ד פירש כונת רבינו ז"ל שיש צורך שיהיה אותו אדם נהנה עכ"פ באותו דבר שהוא מברך עליו, ולכן פסק שאבל לא יברך, כיון שאינו נהנה. ובסה"ק מקבציאל הבאתי דבריו וישבתי דקדוק דברי רבינו ז"ל על נכון, ופקפקתי בדברי הרב ד"ש הנזכר, וטענתי עליו שגם לפי הבנתו, הנה האבל גם כן נהנה מזה שאחרים לובשין מנעלים ועושין לו צרכיו, משא"כ אם יהיו יחפים, וכן הסומא מברך "פוקח עורים" מפני שנהנה מפתיחת עינים של אחרים, והעליתי עיקר שהאבל מברך, וכן מנהג העולם.
