הלכות בכורות, פרק א, יז-יח

יז) הבכור, אין פודין אותו, שנאמר 'אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה', וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם, שכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכהן בו זכות כדי למוכרו. ובזמן הזה, שאין בית, הואיל והוא עומד לאכילה לאחר שיפול בו מום, הרי הוא מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים, ומותר למוכרו בין לכהן בין לישראל.
יח) בכור בעל מום, יש לכהן למוכרו בכל זמן, בין לפני הבית בין שלא לפני הבית, בין חי בין שחוט. וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום, מוכרו בבית, אבל לא בשוק, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח. אבל בשר בכור תמים אינו נמכר, מפני שהוא בשר קדש. וכהנים שנמנו עם הבכור – כמה כהנים שנימנו על בכור אחד לאוכלו, מותרין לשקול את בשרו מנה כנגד מנה.