תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יא לו) 'אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר', ויש לדרוש את הפסוק כך, אִילּוּ נֶאֱמַר 'וּמִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר', יָכוֹל היית לומר אֲפִילוּ מִילֵּא האדם מים ונשאם עַל כְּתֵפוֹ וְעָשָׂה מהם מִקְוֶה לְכַתְּחִלָּה יִהְיֶה טָהוֹר, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'מַעְיָן', ללמד, מַה מַעְיָן הוא דבר שנעשה בִּידֵי שָׁמַיִם, אַף מִקְוֶה יש צורך שיהיה בִּידֵי שָׁמַיִם. אִי – שמא תאמר, מַה מַעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא, ואין צורך בשיעור מסוים של מים, אַף מִקְוֶה מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אַךְ מַעְיָן', ללמד שרק הַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּכָל שֶׁהוּא, וְאילו הַמִּקְוֶה מטהר רק בְּאַרְבָּעִים סְאָה. אִי – שמא תאמר, מַה מַעְיָן מְטַהֵר גם בִּזמן שהמים זוֹחֲלִין, אַף מִקְוֶה מְטַהֵר כאשר המים זוֹחֲלִין, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אַךְ', ללמד שרק הַמַּעְיָן מְטַהֵר בְּזוֹחֲלִין, וְהַמִּקְוֶה מְטַהֵר רק בְּאֲשְׁבּוֹרֶן – כאשר המים עומדים במקום אחד. וּתְנָן נַמִּי בְּמַתְנִיתִין – וכך שנינו אף במשנה (מקואות פ"ה מ"ה), מים הַזּוֹחֲלִין, כגון נהרות וכדומה, דינם כְּמַעְיָן, שהם מטהרים אף כשהם זוחלים ואף בכל שהוא, וְהַנוֹטְפִין, כגון מי גשמים, כַּמִקְוֶה – מטהרים רק כשהם נקוים ונאספים למקום אחד, ואינם סוחלים. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנוֹטְפִין – שאם התערבו מי מעיין הכשרים בזחילה במי גשמי הכשרים רק כשהם במקום אחד, שאם רוב המים הם ממי המעיין, שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין אפילו בזחילה ואפילו בכל שהוא.
הִלֵּל אוֹמֵר מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמְּקֻוֶּה שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ שַׁמַּאי אוֹמֵר תִּשְׁעָה קַבִּין וחכ"א לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גרדיים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהָעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן שֶׁשְּׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמְּקֻוֶּה וְקָיְימוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם.
יש להקדים, ששיעור מקוה הוא ארבעים סאה, וצריכים מי המקוה להיות מים שלא נשאבו מעולם בכלי [כגון מי מעיין או מי גשמים הממלאים את המקוה], לפני שהושלם שיעור ארבעים סאה ממים כשרים, ונפלו לתוכו מים שאובים, הרי הם פוסלים את המקוה מדרבנן, ומשנתנו מבררת מהו שיעור המים הפוסלים את המקוה. הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין – שנים עשר לוג של מַיִם שְׁאוּבִין, שנפלו למים כשרים שבמקוה קודם שהושלם שיעורו, פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, כיון שפסול מים שאובים הוא מדרבנן, לא פסלו אלא בשיעור גדול, וכיון ש'הין' הוא השיעור הגדול של הלח שמצאנו בתורה, פסלו רק בשיעור זה. ואף על פי שאין צורך לומר 'מלא הין', אלא די לומר 'הין', אמר הלל לשון זו לפי שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ, ורבותיו של הלל היו שמעיה ואבטליון, וכיון שהיו גרי צדק לא היו יודעים לבטא את האות ה"א, והיה נשמע שאומרים 'אין', וחששו שיטעו התלמידים ויחשבו שכוונתם לומר 'אין מים שאובים פוסלים', ולכן הוסיפו תיבת 'מלוא', ואמרו 'מלוא הין', ואמנם הלל עצמו ידע לבטא את האות ה"א כראוי, אך רצה לומר את הדברים בלשון רבותיו, ולכן אמר גם הוא 'מלא הין'. שַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין מים שאובים פוסלים את המקוה, כיון שזהו שיעור חשוב שיש בו כדי שטיפת כל הגוף, הרי הוא פוסל את המקוה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה, וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים – אורגים, מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שֶׁשְּׁלֹשָׁה לוּגִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, כיון שזהו שיעור נסכי ציבור, הרי זה שיעור חשוב שיש בו כדי לפסול את המקוה, וְקִיְּמוּ חכמים אֶת דִּבְרֵיהֶם.
ומבאר הרי"ף, הָא דִּתְנַן – מה ששנינו במשנה, ששְּׁלֹשָׁה לוֹגִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, הָנֵי מִילֵּי דְּלֵית בֵּיהּ שִׁיעוּרָא – זהו דוקא באופן שאין בו עדיין שיעור מקוה, והיינו ארבעים סאה, אֲבָל אִית בֵּיהּ שִׁיעוּרָא – אך לאחר שכבר יש בו שיעור ארבעים סאה של מים כשרים, לֹא מִיִּפְסַל – אינו נפסל בכך שהוסיפו לו מים שאובים, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה (מקואות פ"ז מ"ג), הָיָה בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ.
