וְאף על פי שהתבאר שמים שאובים פסולים למקוה, מכל מקום הֵיכָא דְּלֵית בֵּיהּ – מקוה שאין בו עדיין אַרְבָּעִים סְאָה, וְאַיְיתֵי – והביא האדם מַיִם שְׁאוּבִין, וְלא שפכם מהכלי לתוך המקוה, אלא אֲמְשְׁכֵיהּ מֵאַבְרָאֵי – המשיכם מבחוץ, כלומר, שפכם על הקרקע הסמוכה למקוה, והם נמשכו עד שהגיעו לתוך המקוה, ובדרך זו השלים את המקוה לארבעים סאה, שָׁפִיר דָּמִי – הרי זה מקוה כשר, דְּכִי אָתָא – שהרי כאשר בא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל אָמַר, שְׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ, טְהוֹרָה [כך היא משמעות דברי הרי"ף, וכן דעת עוד ראשונים. אמנם הרבה ראשונים סוברים שיש צורך שיהיו עשרים ואחד סאה מים כשרים, ועליהם ניתן להמשיך עוד מים שאובין, כיון שרוב המקוה נעשתה בכשרות (ר"ן)].
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, צִנּוֹר של עץ או של אבן, שֶׁחָקְקוֹ – עשה באמצעיתו בית קיבול לאבנים קטנות וכדומה, שכאשר יזרמו עם המים יפלו הצרורות לאותה חקיקה ולא יתערבו עם המים, ועשה כן תחילה בהיותו תלוש, וּלְבַסּוֹף קְבָעוֹ באדמה, והמים עוברים ממנו אל המקוה, הרי הוא פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה, כיון שאותה חקיקה שבאמציעתו מחשיבה אותו ככלי, והמים הבאים דרכו נחשבים כמים שאובים בכלי, הפסולים למקוה [אבל מה שהמים עוברים דרכו לא מחשיב אותו ל'כלי', כיון שאינם יכולים להשאר בתוכו, שהרי הוא פתוח משני צדדיו]. אבל אם קְבָעוֹ תחילה באדמה, בהיותו פתוח משני צדדיו ואין בו מקום קיבול לצרורות וכדומה, וממילא אין עליו תורת כלי, וּלְבַסּוֹף חָקְקוֹ – עשה בו בית קיבול לצרורות לאחר שהוא מחובר לאדמה, אֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה, כיון שהוא נחשב כמחובר לקרקע ובטל אליה, והרי זה כעושה חריץ בקרקע עצמה.
כָּל חַיָּבֵי טְבִילוֹת, טְבִילָתָן בַּיּוֹם, מלבד נִדָּה וְיוֹלֶדֶת, שטְבִילָתָן בַּלַּיְלָה, שנאמר לגבי נדה (ויקרא טו יט) 'שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ', ורק לאחר שהסתיימו אותם שבעה ימים, בלילה, יכולה היא לטבול, ויולדת הוקשה לנדה. אָמַר רַב, נִדָּה, בִּזְמַנָּהּ – כאשר היא טובלת בסיום שבעת ימי נדתה [והיינו בנדה דאורייתא, ולא לאחר שתקנו חכמים שכל נדה תספור שבעה ימים נקיים], לֹא תִּטְבּוֹל אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וכטעם שהתבאר, וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ – אם היא טובלת מהיום השמיני והלאה, תִּטְבּוֹל בֵּין בַּיּוֹם ובֵּין בַּלַּיְלָה, שהרי כבר הסתיימו שבעת הימים שהיתה בנדתה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, נִדָּה, בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, לֹא תִּטְבּוֹל אֶלָּא בַּלַּיְלָה, מִשּׁוּם סְרָךְ בִּתָּהּ – מחשש שבתה תראה שאמה טובלת ביום, ולא תדע שכבר עברו יותר משבעה ימים, ותטעה לחשוב שגם בזמנה, קודם שהסתיימו שבעת ימי נדתה, יכולה היא לטבול ביום, ותבוא לידי איסור כרת.
אַתְקִין – תיקן רַב אִידִי בַּר אָבִין בְּמקום ששמו נָרָשׁ, לְמִיטְבַּל בִּימָמָא דִּתְּמַנְיָא – שתטבולנה הנשים ביום של היום השמיני, מִשּׁוּם אַרְיָוָאתָא – מפני פחד האריות שהיו בלילה במקומות הטבילה. וכן התקין רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב בְּמקום ששמו פָּפּוּנְיָא, מִשּׁוּם גַּנָּבֵי – מחמת הגנבים שהיו מצויים שם. וְרַב יְהוּדָה התקין כן בְּפוּמְבְּדִיתָא, מִשּׁוּם צִנָה – מחמת הקור שהיה שם בלילה. וכן התקין רָבָא בִּמְחוֹזָא, מִשּׁוּם אַבוּלָאֵי, פֵּירוּשׁ, מפני פִּתְחֵי המְבוֹאוֹת, שֶׁהיו נִסְגָּרִין בַּלַּיְלָה על ידי שומרי העיר הגויים.
אָמַר לֵיהּ רַב פָּפִּי לְרָבָא, אמנם מובנת הלכה זו שאין לאשה לטבול ביום השביעי, בזמן שנהגו כדין התורה, שנדה ספרה שבעה ימים וטבלה, אך מִכְּדֵי כּוּלְּהוּ נָשֵׁי דְּהָאִידְנָא – והרי כל הנשים בזמן הזה סָפֵק זָבוֹת מַשְׁוִינָן לְהוּ – אנו מחשיבים אותן כספק זבות, ומחמת כן אמר רבי זירא שבנות ישראל החמירו על עצמם, שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, כאילו היו הן זבות, ואם כן לִיטְבְּלָן בִּימָמָא דְּשִׁבְעָה – שתטבולנה ביום השביעי, ממה נפשך, אם היא נדה, הרי כבר עברו יותר משבעה ימי נדתה, שהרי משפסקה מלראות מונה היא עוד שבעה ימים נקיים, ואם היא זבה, הרי למדנו שזבה טובלת ביום. השיב לו רבא, דין זה הוא מִשּׁוּם דבריו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא טו כח) 'וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים אַחַר תִּטְהָר', וחכמים דורשים מהלשון 'אַחַר', שתהא טבילתה אַחַר לְכוּלָּן – לאחר שבעה ימים רצופים של טהרה, שֶׁלֹּא תְּהֵא טוּמְאָה מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, 'אַחַר תִּטְהָר' היינו אַחַר מַעֲשֵׂה – לאחר שספרה מקצת היום השביעי, תִּטְהָר – יכולה היא לטבול ולהטהר, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים שאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן ולטבול ביום השביעי, שֶׁמָּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק, כלומר, מה שדי במקצת היום כדי לטבול היינו אם לבסוף התברר שאכן כל היום השביעי היה נקי, אך אם תראה בהמשך היום השביעי, לאחר שטבלה, הרי היא סותרת את מנין הימים הנקיים, והתברר שהיא טמאה למפרע, וחששו חכמים שמא לאחר שתטבול תבוא לשמש, ואם תראה דם בו ביום תבוא לידי איסור כרת, ולכן אסרו לטבול ביום.
