שבת
כ"ב אייר התשפ"ו
שבת
כ"ב אייר התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת שבועות, פרק ב, שיעור 16

אָמַר רָבָא, אִשָּׁה הבאה לטבול לטהרתה, לֹא תָּחוֹף את שערות ראשה, לֹא בַּנֶּתֶר וְלֹא בַּאֹהֶלף והטעם לכך, כיון שנֶתֶר מַקְּטִיף מַזְיָא – מחתך את השערות, ואותן שערות שנחתכו נשארות מעורבות בשער ראשה, וחוצצות, ולא בְּאֹהֶל כיון שהוא מַסְרִיךְ מַזְיָא – מדביק ומסבך את השער, והרי הן חוצצות.

אָמַר אַמֵימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים דָּרִישׁ מַרֵימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, אִשָּׁה הבאה לטבול, לֹא תָּחוֹף אֶלָּא בְּמים חַמִּין, וַאֲפִילוּ בְּחַמֵּי חַמָּה – במים התחממו בשמש, כיון דְחַמִין מַשְׁרוּ מַזְיָא – מים חמים מתירים את הקשרים שבשער.

וְאָמַר רָבָא, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מְדִיחָה במים את קְמָטֵיהּ, כגון בית השחי, בִּשְׁעַת טְבִילָה. וְאַף עַל גָּב דִּתְנַן, בֵּית הַקְּמָטִין, וּבֵית הַסְּתָרִים, כגון בתוך פיה וכדומה, אֵין צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם, ואם כן מדוע צריכה היא להדיח את אותן מקומות, אין זו קושיא, נְהִי דְּבִיאַת הַמַּיִם לֹא בָּעִינַן – כי אמנם אין צורך שיגיעו לשם המים ממש, אך מכל מקום מָקוֹם הָרָאוּי לָבֹא בּוֹ מַיִם בָּעִינַן – יש צורך שיהיה המקום ראוי לביאת מים, באופן שלא יהיה שם דבר החוצץ, כִּדבריו דְרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר לגבי הבאת מנחה בבית המקדש, שאמנם אין בלילת המנחה בשמן מעכבת, אך יש צורך שתהיה המנחה בכלי הראוי לבלילה, ולכן, כָּל כלי הָרָאוּי לְבִילָה מצד גודלו, אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, ואף אם לא בללה כשרה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָה, כגון שהכלי קטן והמנחה מרובה, בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, ואף כאן, כל מקום הראוי מצד עצמו לביאת מים, שאין בו חציצה, אין ביאת המים מעכבת בו, אך מקום שיש בו חציצה ואינו ראוי לביאת מים, הרי הוא חוצץ ולא עלתה לה טבילה. אָמַר רַבִּין בַּר רַב אָדָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַעֲשֵׂה היה בְּשִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַבִּי, שֶׁטָּבְלָה, וְעָלְתָה, וְנִמְצָא עֶצֶם בֵּין שִׁינֶּיהָ, וְהִצְּרִיכָה רַבִּי טְבִילָה אַחֶרֶת, וכפי שהתבאר, שאף בית הסתרים וכדומה צריכים להיות ראויים לביאת מים.

וּתְנָן בְּמַתְנִיתִין – וכך שנינו אף במשנה (מקואות פ"ח מ"ה), נִדָּה שֶּׁנָּתְנָה מָעוֹת בְּפִיהָ, וְיָרְדָה וְטָבְלָה, טְהוֹרָה מִטּוּמְאָתָהּ, כיון שלא הידקה את המעות בפיה ואינם חוצצים, אֲבָל טְמֵאָה הִיא עַל גָּב רוֹקָהּ, כלומר, כיון שהרוק של הנדה הוא אב הטומאה, ויש רוק תלוש על המעות שבתוך פיה, הרי מיד כשעלתה מטבילתה אותו רוק תלוש חוזר ומטמא אותה. אמנם אם נָתְנָה את שְׂעָרָה בְּפִיהָ, ונמצא שלא הגיעו המים לכל שערותיה, קָפְצָה יָדָהּ בחזקה, קָרְצָה שִׂפְתוֹתֶיהָ בחוזקה, הרי זה כְּאִילּוּ לֹא טָבְלָה כלל. הָאוֹחֵז בָּאָדָם וּבְכֵלִים וּמַטְבִּילָן, כיון שבמקום אחיזת ידו לא הגיעו המים לאדם או לכלים המוטבלים, הרי הם נשארים טְמֵאִים. [וְאִם] תחילה הִדִּיחַ אֶת יָדָיו בְּמַיִם, הרי הם טְהוֹרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, המטביל את האדם או את הכלים, יַרְפֶּה את אחיזתו מהם כשהם בתוך המים, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם. בֵּית הַסְּתָרִים וּבֵית הַקְּמָטִין שבאדם, אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּבוֹאוּ בָּהֶן הַמַּיִם, אלא רק שיהיו ראויים לביאת מים, וכמו שהתבאר.

עוד שנינו במשנה (מקואות פ"ט משניות א-ד), אֵלּוּ חוֹצְצִין בָּאָדָם, חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְהָרְצוּעוֹת שבשערות שֶׁבְּרָאשֵׁי הַבָּנוֹת, אם הם מהודקים, קִילְקֵי הַלֵּב – שיער שעל גבי החזה, שהסתבך ונקשר, וְהַזָּקָן, שנסתבכו ונקשרו השערות שבו, וּבֵית הַסְּתָרִים בְּאִשָּׁה – השיער שבבית הסתרים שהסתבך ונקשר, באשה נשואה המקפידה על כך, לִפְלוּף [-צואת העין] שֶׁחוּץ לָעַיִן, וְגֶלֶד של פצע שהתייבש שֶׁחוּץ לָעַיִן, וְגֶלֶד שֶׁחוּץ לַמַּכָּה, וְהָרְטִיָּה [-תחבושת] שֶׁעָלֶיהָ, וְשָׂרָף הַיָּבֵשׁ של פירות, שהתייבש על עור האדם, וְגִלְדֵי צוֹאָה שֶׁהתייבשה עַל בְּשָׂרוֹ, וּבָצֵק שֶׁתַּחַת הַצִּפּוֹרֶן, וְהַמִלְמוּלִין – כמו פירורי לכלוך קטנים הנעשים כאשר ידיו של האדם מלוכלכות בטיט או בזיעה, ומולל את ידיו זו בזו, וְטִיט הַיָּוֵן וְטִיט הַיּוֹצְרִין שהם נדבקים מאד, וְגֵץ יְוֵנִי – טיט הנמצא בדרכים. ומבארת המשנה, אֵי זֶה הוּא טִיט הַיָּוֵן, זֶה טִיט הַבּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים מ ג) 'וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן'.

וְאֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹצְצִין, קִילְקֵי הָרֹאשׁ – שיער הראש שהסתבך ונקשר, וּבֵית הַשֶּׁחִי – שיער שבבית השחי שהסתבך ונקשר, וּבֵית הַסְּתָרִים בְּאִישׁ, שאינו מקפיד על כך, לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן [-בתוך העין], וְגֶלֶד שֶׁעַל הַמַּכָּה – כנגד פי הפצע, וְשָׂרָף אילן הַלַּח, וְלִכְלוּכֵי צוֹאָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ שעדיין לא התייבשו, וְצוֹאָה – לכלוך שֶׁתַּחַת הַצִּפּוֹרֶן, וְצִפּוֹרֶן הַמְדוּלְדֶּלֶת – שנתלשה ברובה, אך עדיין היא מחוברת.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי