אָמַר רָבָא, אשה שטָבְלָה, וְעָלְתָה, וְנִמְצָא עָלֶיהָ דָּבָר חוֹצֵץ עַל בְּשָׂרָהּ, וצריכה היא לחזור ולטבול, והרי אחת מתקנות עזרא הסופר היא שכל אשה הטובלת צריכה תחילה לחפוף את שערותיה, אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁחָפְפָה טָבְלָה, אֵינָהּ צְרִיכָה לחזור לָחוֹף וְלִטְבּוֹל, אלא טובלת ללא חפיפה נוספת. וְאִם לָאו, שלא חפפה באותו היום, צְרִיכָה לָחוֹף וְלִטְבּוֹל. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – לשון אחרת בדברי רבא, אִם סָמוּךְ לַחֲפִיפָה טָבְלָה, אֵינָהּ צְרִיכָה לָחוֹף וְלִטְבּוֹל, אלא טובלת ללא חפיפה נוספת, וְאִם לָאו, שלא חפפה סמוך לטבילה, אף שחפפה באותו היום, מכל מקום צְרִיכָה לָחוֹף וְלִטְבּוֹל. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק בין שתי הלשונות, ובמה נחלקו, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, סָמוּךְ לַחֲפִיפָה טְבִילָה – האם יש חיוב לסמוך את החפיפה לטבילה, או שדי בכך שחפפה באותו היום, כדי שתוכל לטבול, אפילו לאחר זמן.
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, אִשָּׁה, לֹא תִּטְבּוֹל בַּנָמֵל, פֵּירוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁמִתְבַּיֶּישֶׁת מִבְּנֵי אָדָם הנמצאים שם, וְאֵינָהּ טוֹבֶלֶת כַּהוֹגֶן.
אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, אשה שנָתְנָה תַּבְשִׁיל לִבְנָהּ, וְטָבְלָה, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, כיון שאנו חוששים שנדבק בה התבשיל, וחצץ.
אָמַר רָמִי בַּר אַבָּא, הַאי רִיבְדָא דְּכוּסִילְתָא – גלד שנעשה במקום הקזת דם, עַד תְּלָתָא יוֹמֵי – עד שלשה ימים, לֹא חַיְיצֵי – אינו חוצץ, מִכָּאן וָאֵילָךְ, חַיְיצֵי – הרי הוא חוצץ.
אָמַר מַר עוּקְבָא, לִפְלוּף שֶׁבָּעַיִן, כל זמן שהוא לַח, אֵינוֹ חוֹצֵץ, וכשהוא יָבֵשׁ הרי הוא חוֹצֵץ, וְאֵימָתַי נִקְרָא יָבֵשׁ, מִשָּׁעָה שֶׁמַּתְחִיל לִיְירַק – להראות בצבע ירוק.
אָמַר שְׁמוּאֵל, כְּחוֹל – צבע שֶׁבְּתוֹךְ הָעַיִן, אֵינוֹ חוֹצֵץ, כיון שהלחות שבתוך העין מרטיבה אותו, ואינו חוצץ, ואילו כחול שֶׁעַל גַּב הָעַיִן, שהוא יבש, הרי הוא חוֹצֵץ. וְאִם הָיוּ עֵינֶיהָ פּוֹרְחוֹת – נפתחות ונסגרות תמיד, אף כחול שעַל גַּב הָעַיִן נַמִּי אֵינוֹ חוֹצֵץ, כיון שמתוך שהיא פותחת וסוגרת את עיניה אין הכחול נשאר עבה באותו מקום, ואינו חוצץ.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אשה שפָּתְחָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר בשעת טבילה, אוֹ שֶׁעִיצְמָה עֵינֶיהָ בְּיוֹתֵר, לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.
וְלֵית הִלְכְתָא כְּכָל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא – אמנם לענין טבילת נדה בזמן הזה אין הלכה ככל הדינים הללו שהובאו לעיל, אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר הֲכִי – כיון שכל המימרות הללו שהובאו לעיל [מאשה שנתנה תבשיל לבנה והלאה], רק לְעִנְיָן אשה הטובלת כדי להיות מותרת באכילת טָהֳרוֹת אִיתְּמַר, שהחמירו בזה חכמים וגזרו אף בדברים אלו שיחשבו לחציצה, אֲבָל להתירה לְבַעֲלָהּ, שַׁפִּיר דָּמִי – אף אם טבלה באופנים אלו עלתה לה טבילה, ולא גזרו בזה חכמים, כִּי הָא [-וכמו] דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אִשָּׁה, לֹא תִּטְבּוֹל אֶלָּא דֶּרֶךְ גְדִילָתָהּ – כדרך עמידתה הרגילה, כְּדִתְנַן – וכפי ששנינו במשנה (נגעים פ"ב מ"ד) לגבי ראיית נגעים על ידי הכהן, שאין מטמאים אלא נגעים הנראים לכהן בהסתכלות רגילה, ולא נגעים המוסתרים מעיניו, והדרך לראיית נגעים היא באופן שהָאִישׁ נִרְאָה כְּעוֹדֵר בקרקע, שרגליו מפוסקות מעט, וּכְמוֹסֵק [-קוטף] זֵיתִים, שזרועותיו מוגבהים, אִשָּׁה נִרְאֵית כְּאוֹרֶגֶת, שמגביהה את ידה הימנית, וְכִמְנִיקָה אֶת בְּנָהּ [לגבי נגע שתחת הדד], ומה שאינו נראה מהם כשהם עומדים בדרך זו, אינו מטמא בנגעים, ובאופן זה צריכה האשה לעמוד בעת טבילתה [ואף שאורגת מגביהה רק את ידה הימנית, לגבי טבילה שתי הידים שוות, וצריכה להרחיקם מעט מגופה].
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, נִימָא [-שערה] אַחַת קְשׁוּרָה, כיון שהקשר מהודק ביותר, הרי היא חוֹצֶצֶת, שָׁלֹשׁ שערות קשורות, כיון שהקשר רפוי והמים נכנסים בין השערות, אֵינָן חוֹצְצוֹת, שְׁתַּיִם קשורות, אֵינִי יוֹדֵעַ האם הן חוצצות או לא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא שערה אַחַת קשורה, שהיא חוצצת, אך שתים או יותר אינן חוצצות.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דְּבַר תּוֹרָה, אם היתה החציצה על רוּבּוֹ של האדם או הכלי הצריך טבילה, וּמַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְשֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו, אפילו היה על רובו, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וּמִיעוּטוֹ – ואם היתה החציצה על מיעוט גופו, אַף עַל פִּי שֶׁמַּקְפִּיד עָלָיו, מן התורה אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְגָזְרוּ חכמים עַל רוּבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד, מִשּׁוּם רוּבּוֹ הַמַּקְפִּיד, וְכן גזרו עַל מִיעוּטוֹ הַמַּקְפִּיד, מִשּׁוּם רוּבּוֹ הַמַּקְפִּיד, אך במיעוטו שאינו מקפיד עליו, לא גזרו.
שָׁלַח רַבִּין בְּאִיגַרְתֵּיהּ [-באיגרתו], אִשָּׁה, לֹא תָּחוֹף בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְתִטְבּוֹל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּתְּמַהּ עַל עַצְמְךָ, הֵיאַךְ אִשָּׁה הצריכה לטבול בליל שבת חוֹפֶפֶת בַּיּוֹם [-בערב שבת] וְטוֹבֶלֶת בַּלַּיְלָה, וְהָא בָּעִינַן סָמוּךְ לַחֲפִיפָה טְבִילָה, אלא רק כיון שאי אפשר לחפוף בשבת, מחשש של השרת שערות, התירו לה לחפוף ביום ולטבול בלילה, אבל באופנים אחרים אין לה לעשות כן, וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שחוֹפֶפֶת בַּלַּיְלָה [וְטוֹבֶלֶת בַּלַּיְלָה]. מקשה הגמרא, קַּשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא – קשה מפסק הלכה זה, שלא תחפוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, על פסק הלכה אחר, דְּדָרַשׁ – שהרי כך דרש אַמֵימָר, הִלְכְתָא, אִשָּׁה חוֹפֶפֶת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְטוֹבֶלֶת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין ההלכות, הָא דְּאֶפְשָׁר – באופן שהיא יכולה לחפוף במוצאי שבת, תעשה כן, ולא תחפוף בערב שבת ותטבול במוצאי שבת, הָא דְּלֹא אֶפְשָׁר – אך באופן שאינה יכולה לעשות כן, בשעת הדחק או מפני חולי, רשאית לחפוף בערב שבת ולטבול במוצאי שבת.
סְלִיקוּ הִלְכוֹת נִדָּה
