משנה ו: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הָעוֹשָׂה סָאתַיִם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת. וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה:
משנה ו: משנתנו מבארת מהו שיעור גודל הקרקע החייבת בפאה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קַרְקַע בֵּית רֹבַע – קרקע שניתן לזרוע בה רובע קב, והיינו עשר אמות ומחצה על עשר אמות, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אין הולכים אחר הזריעה אלא אחר הקצירה, וקרקע הָעוֹשָׂה סָאתַיִם – המוציאה יבול של סאתיים, והיינו שנים עשר קבין [וזהו שיעור קרקע קטן יותר מבית רובע], חייבת בפאה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, קרקע החייבת בפאה היינו שיש בה שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת, כלומר, דרך הקוצר לאחוז מלא כפו מהתבואה ולקצור, ואם יש בתבואה די כדי לעשות כן פעמיים, חייבת היא בפאה, וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קַרְקַע אפילו בשיעור כָּל שֶׁהוּא, חַיֶּבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים, וְלִכְתֹּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, כלומר, אדם הרוצה ששנת השמיטה לא תשמט את החובות שבני אדם חייבים לו, יכול לכתוב שטר 'פרוזבול', בו הוא מוסר את חובותיו לבית דין, ועל ידי זה מותר לו לגבות חובות אלו גם לאחר השמיטה, אמנם אין כותבים שטר כזה אלא אם כן יש ללוה קרקע, ושיעור קרקע זה הוא אפילו בכל שהוא, וְלִקְנוֹת עִמּוֹ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, כלומר, אדם המוכר לחבירו קרקע, ועושה הקונה קנין המועיל בקרקע, כמו כסף או שטר או חזקה, יכול להקנות לו אגב הקרקע גם מטלטלין [המכונים 'נכסים שאין להם אחריות'] בלא שיעשה קנין נוסף במטלטלין, אלא הקנין של הקרקע מועיל אף למטלטלין, ושיעור הקרקע הנקנית לצורך זה הוא אפילו כל שהוא:
