משנה ד: בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (שמות טו), אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹאמְרוּ לֵאמֹר, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו שֶׁל משֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל, לְכָךְ נֶאֱמַר לֵאמֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע וְלֹא כְקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל:
משנה ד: בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, נאמר בפסוק (שמות טו א) 'אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹאמְרוּ לֵאמֹר', שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר – שלכאורה לא היה הכתוב צריך לומר לשון 'לֵאמֹר' [שאין זה דומה לשאר המקומות שכתוב 'וידבר ה' אל משה לאמור', שהכוונה שדיבר אליו ה' שיאמר לישראל], וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר – ומה בא הפסוק ללמדינו בתיבת 'לֵאמֹר', מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו שֶׁל משֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שהיה אומר, אבל לא אמרו יחד איתו את כל השירה, אלא על כל פסוק היו אומרים 'אשירה לה", כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל, שהחזן אומר את פסוקי ההלל, והקהל אומרים אחריו רק 'הללויה', לְכָךְ נֶאֱמַר לֵאמֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע, שהחזן מתחיל את הפסוק הראשון וכל הקהל קוראים את כל קריאת שמע מעצמם, כך כאן שרתה רוח הקודש על כל ישראל, ואמרו את כל פסוקי השירה, וְלֹא כְקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל [חזר ואמר לשון זו, כדי שלא נסבור שאמנם קראו את כל הפסוקים אך לא אמרו אותם מעצמם אלא אחרי משה רבינו, וכמו קטן המקריא את ההלל לגדול, שהגדול אומר אחריו פסוק בפסוק, כיון שאינו יכול לצאת ממנו ידי חובה, ולכך אומר שלא היה זה כקריאת ההלל כלל, אלא כקריאת שמע, שכל הקהל קוראים מעצמם].
