משנה ז: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע, שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ, אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:
משנה ז: המשנה מביאה עתה דינים נוספים ששיעורם בכל שהוא, ואגב כך שהדינים הקודמים נהגו דוקא בקרקע נקטה המשנה גם בדינים הבאים לשון קרקע, אך בדינים אלו אין חילוק בין קרקע למטלטלין: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו במתנה לאחרים כשהוא שְׁכִיב מְרַע – חולה הנוטה למות, ועשה קנין על מתנתו, אם שִׁיֵּר לעצמו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, הרי זה סימן שהוא חושב שיתכן שיבריא מחוליו, ולכן השאיר לעצמו מעט קרקע לפרנסתו, ואף על פי כן הוא נתן את שאר נכסיו במתנה, ולכן באופן זה מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, בין אם מת מחוליו ובין אם הבריא. אבל אם לֹא שִׁיֵּר לעצמו אפילו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, הרי זה סימן שנתן את נכסיו רק מחמת שהיה בטוח שהוא עתיד למות, ומחמת כן לא שייר לעצמו דבר, ולכן אף שעשה קנין על המתנה, מכל מקום אם הבריא, הרי התברר שטעה באומדן דעתו, ועל דעת כן לא היה נותן את כל נכסיו לאחרים, ואֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.
שכיב מרע הַכּוֹתֵב את נְכָסָיו במתנה לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ במתנה קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, כיון ששמעה שהוא מחלק את כל נכסיו ולא מחתה לומר שקרקע מסוימת תשאר לגביית כתובתה, הרי זה סימן שמחמת הכבוד שכיבדה שתהיה כאחד מן הבנים לענין ירושתו, התרצתה למחול על שעבוד כתובתה, ואִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ – איבדה את זכותה לגבות את כתובתה מאותם נכסים שחילק מבניו, אך אם לאחר מכן הגיעו לרשותו נכסים אחרים [או אפילו אותם נכסים, כגון שמת אחד מבניו והאב ירשו], גובה כתובתה מנכסים אלו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ שתהא כשותפה בין הבנים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ כן בשטר, ולא עשו קנין על הדבר, אף על פי כן אינה יכולה לחזור בה, ואִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ:
