משנה ח: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶן חוֹרִין, עַד שֶׁיֹּאמַר הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן:
משנה ח: הַכּוֹתֵב את כל נְכָסָיו במתנה לְעַבְדּוֹ הכנעני, הרי זה יָצָא בֶן חוֹרִין, כיון שאף העבד עצמו בכלל נכסיו, וכש'נתן' לו את עצמו הרי הוציאו בכך לחירות, ואף שכתב בשטר לשון 'עבדי', כוונתו למי שהיה עבדו. אבל אם שִׁיֵּר האדון לעצמו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אנו אומרים שמתוך ששייר את אותה קרקע, שייר גם את העבד עצמו, ונמצא שלֹא יָצָא בֶן חוֹרִין, וממילא אף לא קנה שום דבר מנכסיו, שהרי אין קנין לעבד ללא רבו, ולא היתה כוונת האדון אלא להחניף לעבדו. ואפילו אם לא היו לאדון נכסים נוספים, אלא העבד עצמו ואותה קרקע ששייר לעצמו, כיון שהתבטל לשון 'כל נכסי' שאמר בתחילה על ידי שהוא עצמו אמר 'חוץ', התבטל כל דיבורו, ולא השתחרר העבד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם – בין אם היו לו נכסים נוספים ובין אם לא היו לו עוד נכסים מלבד העבד והקרקע ששייר, הוּא בֶן חוֹרִין, כיון שאנו מפרשים את לשון 'כל נכסי' בעבד עצמו, ואין אומרים שבלשון 'חוץ' ביטל את דבריו הראשונים, עַד שֶׁיֹּאמַר האדון לעבדו הֲרֵי כָל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי, חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן, ולא פירש מהו אותו אחד מריבוא, שבאופן זה אנו אומרים שכוונתו היתה לשייר את עבדו לעצמו [ואף שהעבד שווה יותר מסכום זה, מכל מקום יתכן שבעיני האדון אינו שוה יותר מאחד מריבוא שבנכסיו], וממילא לא קנה העבד שום דבר מנכסי אדונו:
