משנה ו: וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחֲזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קֹדֶם לַחֲצוֹת, יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:
משנה ו: וְכֻלָּם – כל אותם שאמרו עליהם שאם עלו לא ירדו, בין קרבנות פסולים, ובין עצמות וגידים המחוברים לבשר, והעלו אותם על גבי המזבח, שֶׁלאחר שהתחילה האש לאחוז בהם פָּקְעוּ [-עפו] מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ ונפלו לארץ, לֹא יַחֲזִיר – אינו צריך להחזירם [ואף שלעיל (משנה ד) אמרו שאסור להחזירם, היינו כשלא התחילה האש לאוכלם כלל]. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אין צריך להחזירה. אֵבָרִים של קרבן כשר שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אם בשרם עדיין ניכר, שלא נשרפו לגמרי, מחזירם בכל זמן. ואם נשרפו לגמרי ונעשו גחלים, אין צורך להחזירם כלל, אמנם אם שלטה האש בכל האברים, ונשרפו אך לא נעשו פחם ממש, קֹדֶם לַחֲצוֹת הלילה, יַחֲזִיר אותם אל האש שבמזבח, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן – יש בהם איסור מעילה, כיון שעדיין הם ראויים למזבח. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן, כיון שלאחר שנאכלו באש נעשית מצוותם, ואין מועלים בדבר שנעשתה מצוותו. והחילוק בין קודם חצות לבין לאחר חצות נלמד מהפסוק (ויקרא ו ב) 'זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ', שהרי לאחר שנאמר 'כל הלילה' לא הוצרכה התורה להוסיף ולומר 'עד הבוקר', ומכך שחזרה התורה וכתבה זאת יש ללמוד שיש 'בוקר' נוסף קודם לבוקר של הלילה, וכיון שהבוקר של הלילה הוא עמוד השחר, יש ללמוד מכך שיש 'בוקר' נוסף הקודם לו, והוא בחצות הלילה, שמאותה שעה אין הקרבנות צריכים להיות עוד על המוקד.
