משנה ב: וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, מִקְרָא בִכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֶל הָעָם:
משנה ב: וְאֵלּוּ הם הדברים שנֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, ולא בשאר לשונות, מִקְרָא בִכּוּרִים – הפרשה שקורא האדם בשעה שהוא מביא את הביכורים לבית המקדש (דברים כו ה) 'וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' וגו'. וַחֲלִיצָה – אדם שמת ללא ילדים, ואחיו ממאן לייבם את אשת המת, צריך הוא להתירה להנשא לכל אדם על ידי חליצה, שנאמר (דברים כה ז) 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי', ואמירה זו צריכה להיות בלשון הקודש. בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת שאמרו ישראל בהר גריזים ובהר עיבל כשנכנסו לארץ ישראל. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים – נשיאת כפים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל ביום הכפורים לאחר עבודות היום, לפני שיקרא בתורה הרי הוא מברך שמונה ברכות בלשון הקודש. וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ – הפרשה שקורא המלך בזמן 'הקהל', במוצאי יום טוב ראשון של סוכות שבמוצאי שנת השמיטה. וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, שאומרים הזקנים בזמן עריפת העגלה, במקום שנמצא חלל באדמה ולא ידוע מי הכהו. וְכהן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֶל הָעָם, ובמשניות הבאות יבוארו דינים אלו, ומהיכן הם נלמדים.
