פרק ז, משנה א: אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, פָּרָשַׁת סוֹטָה, וִדּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:
פרק ז, משנה א: פרק זה מתחיל בדין ההקראה של פרשת סוטה על ידי הכהן, באיזו לשון עליו לאומרה, ואגב כך יובאו מצוות שונות שיש בהן חלק של אמירה, ויבואר באיזו לשון יש לומר דברים אלו: אֵלּוּ הם הדברים הנֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, ולא דוקא בלשון הקודש, פָּרָשַׁת סוֹטָה, שקודם מחיקת המגילה במים מקריא הכהן לאשה את הפרשה ומשביע אותה שלא נטמאה, נאמר (במדבר ה יט) 'וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה', ודרשו חכמים שאומר כן בכל לשון שהוא רוצה, וִדּוּי מַעֲשֵׂר – וידוי שצריך האדם לומר בשעה שסיים להפריש את התרומות והמעשרות מתבואתו, לאחר שהסתיימה השנה שמפרישים בה מעשר עני [וכיון שמפרישים מעשר עני בשנה השלישית והשישית לשמיטה, מתוודה האדם בפסח של השנה הרביעית ושל שנת השמיטה], כיון שנאמר (דברים כו יג) 'וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ', בכל לשון שאתה אומר. קְרִיאַת שְׁמַע נאמרת בכל לשון, שנאמר (דברים ו ד) 'שמע ישראל', בכל לשון שאתה שומע. וּתְפִלָּה – ציבור המתפללים, יכולים להתפלל בכל לשון שירצו [אבל יחיד אינו מתפלל אלא בלשון הקודש], וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שנאמר (דברים ח י) 'ואכלת ושבעת וברכת', בכל לשון שאתה מברך. וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, שנשבע העד לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, שנשבע השומר לבעלים בשקר שאין הפקדון בידו, שנאמר לגבי שבועת עדות (ויקרא ה א) 'ושמעה קול אלה', בכל לשון שאתה שומע, ודין שבועת הפקדון נלמד בגזירה שוה משבועת העדות, כיון שבשתי הפרשות נאמרה לשון 'תחטא'.
