משנה ה: שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן:
משנה ה: שָׁלשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם – שלש פעמים ביום מתגלה בעל הבית בשדהו כדי שיקחו העניים פאה [אבל בשאר הזמנים אין עניים רשאים לבוא וליטול, כדי שיהיו זמנים קבועים שבהם הכל יכולים ליטול בשוה], בַּשַּׁחַר, מפני האמהות המניקות, שבשחר התינוקות ישנים ויש להן זמן לבוא וליטול פאה, וּבַחֲצוֹת, עבור הילדים הקטנים שדרכם לצאת בחצות וללקוט, וּבַמִּנְחָה, מפני הזקנים ההולכים לאט, ואינם מגיעים לשדה עד שעת המנחה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שלשה זמנים אלו, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ מהם, אבל ניתן להוסיף עליהם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שלשה זמנים אלו אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ, אך מותר לפחות מהם [אמנם לדעת תנא קמא אין פוחתים מהם ואין מוסיפים עליהם]. שֶׁל בֵּית נָמֵר [-שם מקום], הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אֻמָּן וְאֻמָּן, כלומר, היו קושרים חבל לצד הקמה, וקוצרים והולכים עד סיום החבל, ומשם והלאה היו מניחים פאה, וחוזרים שוב ועושים כן בכל שורה ושורה, ובירושלמי מבואר ששבחו אותם על כך, והיינו כיון שעל ידי זה בכל זמן שהגיעו העניים [באותם שלש פעמים ביום] היו מוצאים פאה, כיון שהניחוה בכל שורה ושורה של קצירה:
