הלכות בכורות, פרק ג, ח-ט

ח) אדם החשוד על הבכורות, למוכרן לשם חולין, אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים, מפני שהוא דומה לבשר עגל. ואין לוקחים ממנו עורות שאינן עבודים, אפילו של נקבה, שלא שיכת בה קדושת בכורה, שמא יחתוך עור זכרותו של הבכור ויאמר עור נקבה הוא. ואין לוקחין ממנו צמר, אפילו מלובן – מכובס ונקי, ואין צריך לומר שאין לוקחים ממנו צמר צואי – מלוכלך, כיון שאנו חוששים שזהו צמר של בכור, שגזזו באיסור. אבל לוקחין ממנו צמר טווי, וּלְבַדִין, ועורות עבודים, והטעם שאין חוששים שהם משל בכור, כיון שאדם זה אינו מעבד עור בכור תמים, מפני שהוא מפחד לשהותו אצלו בזמן העיבוד, שמא ישמעו זאת הדיינים, ויקנסוהו כפי רשעו.
ט) השוחט את הבכור, ומכרו לאחר, ונודע לאחר המכירה שלא הראהו למומחה, מה שכבר אכלו הקונים, אכלו, ויחזיר להם את הדמים של אותו חלק שאכלו, ומה שלא נאכל, יקבר, כדין בכור תם שמת, ויחזיר את הדמים. וכן הדין במאכיל את הטרפה לאחרים, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.