י) בכור שנמצא טרפה, אם תמים הוא, ונמצא טריפה אחר שהופשט העור, ישרף, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, והבשר יקבר. ואם במומו נשחט, הבשר יקבר, ויהנו הכהנים בעורו, והוא – ובתנאי שנשחט על פי מומחה.
יא) הבכור שנאכל בשרו כהלכה, בין תמים בין בעל מום, כשם שמותר ליהנות בעורו, כך נהנין בגיזותיו. אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי, אפילו נשר מעצמו, הרי הוא אסור בהנאה. ואיסור זה הוא אפילו אם נשר ממנו אחר שנפל בו מום, ואפילו נשר ממנו אחר שחיטתו, ואין צריך לומר אם נשר ממנו אחר מיתתו, שהרי אותו הצמר שנשר ממנו מחיים באיסורו עומד, כפי שהיה אסור בחייו. וכן הדין במעשר בהמה.
וכבר ביארנו בהלכות מעילה שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד, מפני שאינן באין לכפרה, וחששו חכמים שמא ישהם אצלו כדי ליקח כל הצמר שנישור מהם, וכבר ביארנו שמצוה לאכלו תוך שנתו, בין תמים בין בעל מום [אבל בקרבנות הבאים לכפרה לא חששו חכמים שישהה את כפרתו כדי להרויח את הצמר].
