משנה ט: אֵיזוֹ הִיא אֲבֵידָה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין, בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵידָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה. הֶחֱזִירָה וּבָרְחָהּ, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים. חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. שֶׁנֵּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֶם:
אֵיזוֹ הִיא אֲבֵידָה, שניכר שאין הבעלים יודעים שהיא במקום זה, ויש חיוב להשיבה לבעליה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין, בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵידָה, כיון שמסתבר שהבעלים הניחום לרעות שם. אבל אם מצא חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, ורגליה מתקלקלות מכך, הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחֱזִירָהּ לבעליה וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָה וְשוב בָרְחָהּ, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב להמשיך לְהַחֲזִירָהּ לבעליה, שֶׁנֵּאֱמַר 'הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם', ומכפילות הלשון דרשו חכמים שיש להשיבה אפילו פעמים רבות.
הָיָה משיב האבידה בָטֵל מִסֶּלַע – מתבטל ממלאכתו מחמת האבידה ומפסיד מחמת כן סלע, לֹא יֹאמַר לוֹ למאבד תֵּן לִי סֶלַע שהפסדתי בגלל האבידה, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ המאבד את שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל, כלומר, כמה היה האדם רוצה לקבל כדי להתבטל ממלאכתו הקשה ששכרה מרובה, ולעסוק במלאכה קלה כמו זו, של השבת האבידה, וסכום זה הוא פחות ממה שהיה משתכר בעבודתו. ואם אין המאבד רוצה להפסיד את שכר מלאכתו, שהוא מרובה יותר, אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה [-עושה תנאי] בִּפְנֵי בֵּית דִּין שיקבל מהמאבד את כל שכר מלאכתו שהוא מפסיד, ואִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה – הרי אין לו בפני מי להתנות, ולכן אינו חייב בהשבת האבידה, אלא ממונו שֶׁלּוֹ קוֹדֶם, ורשאי לעסוק במלאכתו.
