משנה ז: הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה:
משנה ז: נאמר בפסוק 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ' (דברים כד יט), והמשנה מבארת באיזה אופן חל דין 'שכחה' על העומר: הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, ובעל הבית עצמו נמצא בשדה, או ששְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, או שעָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ ולכן לא ראו הפועלים ובעל הבית את העומר, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה:
